* / נגה קומאי
זוֹֹרֵק לִי חֲתִיכוֹת אֲבַטִּיחַ
וַאֲנִי תּוֹפֶסֶת בַּפֶּה
מִקְּצֵה הַמִּגְרָשׁ עַד קָצֶה –
לִתְפֹּס אֶת הַמָּתוֹק הַזֶּה בַּפֶּה.
הטקסט הקצר שלפנינו הוא שיר המופיע בספר ביכוריה של המשוררת נגה קומאי (ילידת 1996, ת"א), "הסברים טובים" (2026, הוצאת מקום לשירה, עורכת: שני פוקר, עמ' 25) אבל בעיני הוא יותר מאשר 'סתם' שיר או 'סתם' טקסט אלא שיר קצר שבאפשרותו לשמש כדוגמא מצוינת להסבר המתעתע של מהי שירה או מהי השירה בעצם ומה מבדיל אותה מטקסטים ספרותיים אחרים?! השיר מופיע בשער השני מבין שלושת שערי הספר, "גוף שני", "אלאב" ו"מים ואור" ואפשר כמובן ורצוי לקרוא בו גם בהקשר הרחב יותר של הספר כשיר נוסף המתאר את יחסיה של הדוברת-משוררת בשיר עם אביה אבל יש אפשרות גם לקרוא בו כשיר העומד בפני עצמו.
בואו נקרא בו מתחילתו ועד סופו: "זורק לי חתיכות אבטיח". מי זורק? כאמור, לפי שירי השער "אלאב" זהו אביה של המשוררת אבל גם אם לא היינו יודעים זאת אנו יכולים/ות לדמיין נמען קרוב כלשהו גם בשל המהלך עצמו: לזרוק חתיכות אבטיח והמשכו: "ואני תופסת בפה". זהו מהלך משובב-נפש, היתולי, אינטימי בין שני אינדיבידואלים. הבית השני של השיר מרחיב את היריעה עוד יותר: זה לא נעשה בהכרח מקרוב, הפעולה הזאת, יש לפנינו מגרש והזריקות של חתיכות האבטיח נעשות לאורכו. אנחנו לא יודעים כמובן מה אורך המגרש ומה היקפו אבל יכולים/ות לדמיין זאת ואז בא הטור החותם וחותם עלינו את הדברים עם חותמת עזה של מתיקוּת: "לתפוס את המתוק הזה בפה". יש כאן עליצוּת מיוחדת במינה, שמחה, תחושה שהדבר הזה הוא חד-פעמי והוא יכול לקרות רק בין הדוברת לבין אביה או רק בין שני אנשים קרובים מאוד והיא כותבת עליו בערגה של ממש עד כדי כך שגם אנחנו כמעט יכולים להרגיש את חתיכות האבטיח וטעמו המתוק בפינו.
