הָעֶצֶב שֶׁלָּךְ / אשכר אלדן כהן
הָעֶצֶב שֶׁלָּךְ
מִסְתַּתֵּר כָּל כָּךְ עָמוֹק.
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חִיּוּכִים עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַאֲמַצִּים לְהַסְתִּירוֹ.
מָה הַתַּכְלִית לְכָל הַהַצָּגוֹת הַלָּלוּ
מִי הוּא הַשּׁוֹפֵט שֶׁמַּכְרִיחַ אוֹתָךְ לִהְיוֹת כָּל הַזְּמַן
יָפָה שְׂמֵחָה מְאֻשֶּׁרֶת וְנוֹתֶנֶת הַצָּגָה מֻשְּׁלֶמֶת?
לָמָּה שֶׁלֹּא תִּזְרְקִי מֵעָלַיִךְ אֶת צִבְעֵי הַקְּרָב
שֶׁבְּטָעוּת קוֹרְאִים לָהֶם אִפּוּר?
אֶת כָּל הַתַּפְאוּרָה הַמְּזֻיֶּפֶת הַזּוֹ
בְּעֶזְרָתָּה כְּאִלּוּ רַק כְּאִלּוּ אַת הַמְּנַצַּחַת.
מָה הַמְּחִיר?
הֵיכָן נִשְׁמָתֵךְ מִסְתַּתֶּרֶת
בְּתוֹךְ כָּל הַדִּכָּאוֹן הַצִּבְעוֹנִי וְהָרֵיק הַזֶּה?
הֵיכָן הַקּוֹל שֶׁלָּךְ
אִשָּׁה?
לא הרבה יודעים את זה וגם יודעות אבל אשכר אלדן כהן, בתו של המשורר אנדד אלדן (2025-1924), ששרד את הטבח בקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר 23', היא משוררת בפני עצמה ולמעשה בדיוק באותה שנה שבה פרצה עלינו המלחמה, 2023, היא פרסמה את ספר השירים הראשון שלה, "הַקּוֹל שֶׁלָּךְ אִשָּׁה", בהוצאה עצמית שלה קראה: הוצאת פֶיְיגֶה, הֶרְטָה וְסוֹנְיָה. כששאלתיה לפשר שם ההוצאה, שאותי קצת הצחיק משום מה, היא הסבירה לי כי אלו שמות שלושת הסבתות שלה, לא לפני שנזפה בי קלות: "זה לא מצחיק, זה מאוד משמעותי, סוניה, אמא שילדה את אבא, הרטה, אשתו השנייה של סבא… ופייגה, אמא של אמא שלה". "שלוש נשים עוצמתיות ומשמעותיות מאוד עבורי", הוסיפה בתכתובת הוואטסאפ שקיימנו בנושא.
הספר יצא לאור בצורת מחברת ספירלה בת 30 עמודים עם 15 שירים ממוספרים מאחד עד 15 כאשר בסדר השירים המופיע בעמוד האחרון מופיעים גם שמותיהם לכאורה לפי המילים הפותחות אותם. כל שירי הספר ממורכזים בהגשתם. זהו ספר ביכורים יפה ומעניין לקריאה, שחושף קול שירי נוקב, שלא מהסס להתבונן במציאות נכוחה, על הדברים היפים והמרעננים שהיא מכילה אבל גם על הקשיים שהיא מזמנת לנו במהלך החיים. הקול השירי הזה הוא נשי במופגן ונדמה לי שהשיר שלפנינו חושף אותו בצורה טובה כמו למשל בתהייה בסוף הבית השני, "מי הוא השופט שמכריח אותך להיות כל הזמן יפה, שמחה, מאושרת ונותנת הצגה מושלמת?" או בעצה החריפה בתחילת הבית השלישי, שיש בה גם ביקורת חברתית פמיניסטית: "למה שלא תזרקי מעליך את צבעי הקרב שבטעות קוראים להם איפור?". נשים נא לחלוקה המגדרית שיש כאן, לכאורה כבדרך אגב, בין מעצבי התרבות והחברה הגבריים לבין האישה שאליה פונה הדוברת בשיר. היא בעצם קוראת לה לעצמאות מחשבתית ונדמה שכל שירי הספר עוסקים גם בזה, בצורך למצוא את הקול הנשי הפנימי ולהסיר מעליו את המוסכמות החברתיות העוטפות אותו לעתים כמסך עשן ומרחיקות מעל פני האישה את מה שבאמת היא מרגישה.
שירי הספר נועזים, ישירים ואמיצים והקריאה בהם מותירה טעם של עוד. אני מקווה שאכן אשכר אלדן כהן תמשיך ליצור ולכתוב שירים ולפרסמם אולי אפילו בספר שירים נוסף כי לקול שלה יש חשיבות גם בעולם האמנות ולא רק בעולם האקטיביזם החברתי הפמיניסטי עליו היא זכתה באות הוקרה מטעם כנסת ישראל "לאישה מחוללת שינוי בעולם" (מתוך הדברים שנכתבו בגב הספר). בכך היא תמשיך לא רק את מורשת סבתותיה ואמהּ אלא אולי אפילו את מורשת אביה, שמעצם הוצאת הספר לאור בעצם היא כבר המשיכה אותה.
