לומר שלום / נהיד אנזפור

ויהי שלום / גילי חיימוביץ'

לומר שלום / נהיד אנזפור

בתרגום מאנגלית: גילי חיימוביץ'

בראשית, פרק א, פסוק ג: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי־אוֹר"

הוּא אָמַר: יְהִי אוֹר
וְהָיָה אוֹר.
הוּא אָמַר: יִהְיוּ שָׁמַיִם
וְהָיוּ שָׁמַיִם.
וְהוּא אָמַר: תְּהִי אֶרֶץ
וְהָיְתָה אֶרֶץ.
שָׂפָה הִיא תַּהֲלִיךְ הֲפִיכַת הַיֵּשׁ מֵהָאַיִן.
תֹּאמַר מִלְחָמָה
וְתִהְיֶה מִלְחָמָה.
תֹּאמַר אַלִּימוּת
וְתִהְיֶה אַלִּימוּת.
תֹּאמַר הֶרֶג
וְהֶרֶג יַהֲפֹךְ לְשִׁגְרָה.
תֹּאמַר שָׁלוֹם
וְהוּא יֻפְרַח בָּאֲוִיר.
תֹּאמַר אַהֲבָה
וְהִנֵּה הִיא פּוֹרַחַת.

בשיר "לומר שלום" המשוררת מחזירה אותנו אל כוחה של השפה, ואפילו יותר מזה על כוחה של המילה,
אפילו המילה בודדת. במילים ספורות בלבד היא מבקשת לומר את דברה, לברוא עולם ושיהיה טוב יותר מזה
הנוכחי. נדמה כאילו כל מילה היא מעיין יחידת משקל והן מונחות בעדינות זו לצד זו, זו מתחת לזו, ובונות
שביל המבקש להוביל למחוז חפצה של המשוררת. כל זאת במילים בודדות וקפיצות קלות מבית לבית.
אנזפור עושה זאת בדרך צנועה, המתבטאות לא רק בצמצום המילים אלא גם בשימוש בלשון רבים. עם זאת
יש משהו אומניפוטנטי בשפתה, השואבת מדברי אליהם חיים, לא פחות, כפי שהם מובאים בספר בראשית. גם
שם הרי אלוהים בורא עולם באמצעות מילותיו. הוא מחולל בו את האור, גם על המשמעויות הסימבוליות שלו
בהקשר של שיר זה, בזכות הענקת המילה "אור" לאור. מעט כמו תינוק שזו לו המילה הראשונה שהוא לומד
להגות ומצביע על המנורה בתקרה באומרו "אור", כאילו הוא זה שגרם לאור להידלק. אנזפור
מבקשת לחולל אור ולהפיצו, האור שלה הוא שלום. הכמיהה אליו סוללת את הדרך בו היא מבטאת זאת.
זהו מהלך אופייני לשיריה של אנזפור, שתרגמתי כמה מהם, ההבניה מחדש. היא שמה את השגור, במקרה
הזה בוודאי אחד הציטוטים השחוקים ביותר בעולם בוודאי, "ויהי אור", במסגרות והקשרים שונים שגוזרים
וממצים ממנו אפשרויות ומשמעויות נוספות. היא לוקחת מטבעות לשון שגורים, כמו זה מבראשית או "לומר
שלום" הפרוזאי, הופכת בהם ומממשת את הפוטנציאל שהיא מוצאת בהם: כיווץ קטן ולדבר על שלום הופך
ללהיות שלום, סלטה לאחור והמקום בו השפה אלימה כדרך קבע הופך למקום אלים, פשוטו כמשמעו.

בתרגום לעברית אנחנו הרבה פעמים יוצאים מורווחים מאוצר המילים היחסית לא מאוד גדול של השפה,
הגוזר מילים בעלות משמעויות שונות מאותו שורש ובכך בעצם מעשיר את התפיסה וההבנה שלנו לגבי כל
מילה, מבהיר לנו אותן כמושגים בעצם על ידי יצירת דימויים שונים להמשגת המילה. כך למשל, בבית
האחרון של השיר עם השורש פ.ר.ח. בו המילה "שלום" פורחת לאוויר העולם כשהוגים אותה והמילה אהבה
מביאה לפריחתה כמו פרח. כמו יש בכוחה של המילה "שלום" עצמה הכוח להפריח נבגי אהבה. כמובן
שכשהשיר מנסח זאת כך, באופן עקיף שנאסף מהאופן שבו המשוררת משתמשת בשפה, המסר הופך מרומז
ומרובד יותר.
מילים כאלו מטילות אור על הפרשנויות השונות של משמעותן ועל אחת כמה וכמה במילה בסיסית כמו
"שלום", הבאה מהשורש ש.ל.מ, ומכאן שהעברית תופסת את השלום גם כקשור למצב של שלמות, למשל.
האם כשאוסיף עכשיו נדבך מידע נוסף ואכתוב שהמשוררת שחיברה אותו היא אירנית, לנו, כקוראיו
הישראלים בעברית, יתווסף רובד נוסף? רובד חוץ-שירי שמהדהד את הכמיהה שבשיר אל תוך העולם המאוד
מציאותי ולעיתים חשוך מנשוא שלנו? האם, למשל, כשהמשורר אילן ברקוביץ' (ראש אגודת השירה
שבמסגרתה מתפרסם הטור הזה, אבהיר לשם הגילוי הנאות), מפרסם ספר בשם "השהיד היהודי" הספר נקרא
באופן שונה היות ויהודי ישראלי כתב אותו ולא פלסטיני? או כשהמשוררת איאת אבו שמיס היפואית כותבת
על אימהות שאיבדו את בנן, האם היותה מוסלמית משנה את הזדהותנו עם השיר? או אפילו ביתר שאת,
שיריו של המשורר הפלסטיני חוסם מערוף, שיצאו בעברית בספר "לבכות מול הנהר פעמיים", שתרגמה רים
ע'נאיים וכותב על עזה באופן מצמית? באחת השירים למשל, הוא מזכיר את הכלבים האוכלים את בשר
משפחתו המתה מבין חורבות הבתים המופצצים. האם השירים הללו עומדים על תילם בלי עמודי התווך
הללו, שהופכים את הרקע שלהם למעניין אבל גם משפיעים על איך שאנחנו קוראים אותם ולכן על האופן בו
השירים הללו פועלים עלינו. האם לשיר יש ערך כטקסט של מתן עדות? האם הוא יכול להיחשב לכזה בלי
להיתמך בביוגרפיה של מי שחיבר אותו? ואיפה עובר הגבול בין עדות לפוליטיקה של זהויות? האם, לחלופין
למשל, כשאני מקריאה שיר בפסטיבל בינלאומי כמשוררת ישראלית, הוא הופך לפחות או יותר טוב בגלל
היותי ישראלית? האם טיב השיר ייקבע על סמך דעתו של המאזין על ישראל? ואם אנזפור, למשל, תקריא את
אותו שיר בדיוק?
אני מאמינה, או רוצה להאמין, שמה שמכריע את הכף בשירים אלו, הן המיומנות והכלים הפואטיים בהם
משתמשים המשוררים אולם יתרה מזאת, הכנות שהם מהדהדים, איזה הכרח אמיתי, אפילו אקוטי, שיש בהם
להישמע, לעומת, למשל, סיסמאות שלום ריקות מתוכן. אנזפור כשלעצמה לא בוחרת לזעזע אלא בוחרת
בעדינות. היא בוחרת באמצעים פואטיים כגון חסכנות במילים, חזרתיות תוך שינוי ניואנסים כמו גם על מקצב
ומבנה, פראפרזה על ביטויים ידועים, כדי להביא את בשורתה.
באיזשהו אופן, גם שירו של אמיר גלבע, "בעלטת" ("אם יראוני אבן"), עם השורה האלמותית "אִם יִרְאוּנִי דָּם וְאֹמַר דָּם
יֹאמְרוּ – צֶבַע", עוסק בכוחה של השפה לשנות את תפיסת המציאות בהקשר דומה. אולם הוא עושה זאת
הפוך, על דרך השלילה. בעוד אנזפור מונה כאן את כישלונה של השפה כאשר היא נרתמת לייצג אלימות
ובכך הופכת למשועבדת לכוחות ההרס של המציאות סביבה. כאן, השפה נוסח אנזפור מלבישה את סביבתה
בשלום המופץ דרך המילים כמו היו אבקנים. המשוררת מונה את כישלונותיה של השפה בעיבוד מציאות
שאינה מטיבה והלכה למעשה מבקשת להקרין עליה מציאות אחרת. מציאות בה אתה לא מבקש שלום
ורודפהו, כמו שכתוב בספר תהילים, אלא אתה עצמך מעיין זרע של שלום הנישא ומפיץ מעצמו הלאה. הקשר
בין המילה למסומן, כלומר למה שהמילה מייצגת, לבין האובייקט המיוצג הוא מיידי. אין בניהם מרווח, הם
אחד, ואולי זה מה שהופך אותם לשירה. אולי גם מתגנבת לכאן אמירה נוספת של אנזפור בין שורות השיר,
והיא ששירה היא המקום בו אין חיץ בין השפה לחוויה והן הופכות לאחת וככאלו, דווקא השפה היא זו
שיכולה להיות לראש ולא לזנב ולמצג אותן ככאלו.

נהיד אנזפור היא משוררת איראנית גולה מזה כארבעים שנה אשר מתגוררת בגרמניה (נולדה ב-1961 בטהראן והיגרה לגרמניה ב-1985). היא כותבת בשפת המקום, בעוד הפרסית, שפת אימה, משמשת לה יותר כשפה אליה היא מתרגמת. בכך היא עושה בעצם שימוש מובחן בין השפה שאימצה, שהיה לה החופש לבחור בה, לבין זו שנולדה אליה. היא למדה פילוסופיה ושירה גרמנית מודרנית, וביניהם התעמקה גם משוררים יהודים שונים. כמו למשל שירתה של המשוררת היהודייה ניצות השואה נלי זק"ש, שזכתה בפרס הנובל בשנת 1966 יחד עם ש"י עגנון ועם זאת בארץ אינה ידועה כל כך.

יחד עם הקשר לספרות גרמנית הומנית, אנזפור קשורה בעבותות של כאב ואהבה, לאיראן. מה שניכר למשל באנתולוגיית שירת עולם שערכה ותרגמה לפרסית. היא תורגמה למספר שפות והתפרסמה בירחונים
ואנתולוגיות שונות, כולל אנתולוגיה שאני עצמי ערכתי ותרגמתי בנושאים אלו בתגובה ל-7 באוקטובר והמלחמה בעזה ויצאה במהדורה דו שפתית אנגלית וצרפתית שאף תרגמתי בחלקה בשם: Under Our Raptured Sky
, כמו כן היא חברה בארגון "פאן" האוסטרי לכותבים וזכויות אדם. הרי אין אלו גם דרכים "לומר שלום"? ועד שאחד כזה יגיע, יש חשש כבד הרי שימשיך להתמהמה, למרות שירתה חורשת הטובות של אנזפור, נצטרך לקוות שלפעמים, אין יותר שלם מלב שבור.

* קרדיט לצילום התמונה של המשוררת נהיד אנזפור: קלאוס פיטר קיוביק