מִישֶׁהוּ מִתְעַנְיֵּן בִּשְׁלוֹמִי / ללי מיכאלי עם שיר פרי עטה, שבחרתי במיוחד לכבוד יום השירה הבינלאומי

מִישֶׁהוּ / ללי מיכאלי

מִתְעַנְיֵּן בִּשְׁלוֹמִי מִישֶׁהוּ

שׁוֹאֵל אוֹתִי עַל אֵיךְ אֲנִי

בְּיָמִים טְרוּפִים אֵלֶּה

מִישֶׁהוּ מְגַלֶּה דָּאֲגָה מֵהַיּוֹם

שֶׁאַחֲרֵי

מִישֶׁהוּ מְצַיֵּן בְּפָנַי אֶת הַיָּמִין

כְּנֶגֶד הַשְּׂמֹאל

הָעֲרָבִים נֶגֶד הַיִּשְׂרְאֵלִים

(וְלֹא לְהֵיפֶךְ)

מִישֶׁהוּ מַאֲמִין שֶׁזֶּה זְמַן הַקִּיצוֹנִיִּים

מִישֶׁהוּ שׁוֹאֵל אִם אֲנִי

מַאֲמִינָה בֶּאֱמֶת שֶׁהַשָּׂפָה יְכוֹלָה

לְאֲזֵן אֶת הַיְקוּם

מִישֶׁהוּ שׁוֹאֵל אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הַלֹּא נְכוֹנוֹת

מִישֶׁהוּ

זָקוּק לְהִכְווּן

אוּלַי לְהִתְנַתֵּק מֵהַפֵיְסְבּוּק

כְּלוֹמַר מֵהַקְּלָלוֹת

נַנִּיחַ לְשָׁבוּעַ

מָה דַּעְתּוֹ שֶׁל

מִישֶׁהוּ?

השיר "מישהו" מופיע בספר השירים הרביעי של המשוררת ללי מיכאלי (ילידת 1964, עלתה לישראל עם משפחתה מגאורגיה ב-1972 ומתגוררת כיום בתל אביב), "מסֶכֶת פנים" (2015, הוצאת עכשיו, עורך: גבריאל מוקד, צילום העטיפה: צבי פפר, עמ' 62 מתוך 150 עמודי שירה בסך הכל), עליו היא עוד הייתה חתומה בשם ללי ציפי מיכאלי. קדמו להופעתו הספרים "שירי ללי" (1990, הוצאת עקד), "צייר אותי בוערת" (2008, הוצאת כרמל) ו"הסולנית" (2013, הוצאת עכשיו) ואחריו הופיעו הספרים "הבית המשוגע" (2018, הוצאת אבן חושן), "פאפא" (2019, הוצאת אבן חושן), "אהובי הסודי, אתה" (2022, הוצאת עולם חדש) ו"איך אאיר את העולם" (2023, הוצאת יונה שחורה).

ביום שבו מציינים ברחבי העולם את יום השירה הבינלאומי או בשמו הנוסף, יום השירה העולמי, שנקבע בשעתו (1999, פריז) על ידי ארגון החינוך והתרבות של האו"ם (אונסק"ו), כיום שבו יקודמו "הקריאה, הכתיבה, הפרסום והחינוך של השירה ברחבי העולם" מתוך מטרה "לתמוך במגוון הלשוני באמצעות ביטוי פיוטי ובאמצעות הגברת ההזדמנויות לשפות המצויות בסכנת הכחדה, וכן במטרה לתת הכרה ודחיפה חדשות לתנועות השירה הלאומיות, האזוריות והבינלאומיות" (מתוך הערך בויקיפדיה בעניין זה), היה זה אך טבעי מצדי לבחור בשיר פרי עטה של המשוררת ללי מיכאלי לצורך ציונו החגיגי של המאורע וזאת משני טעמים: הטעם הראשון: שיריה הם מהמתורגמים ביותר מעברית לשפות אחרות. החל משנת 2018 ואילך ראו אור ספרי שירה של מיכאלי בשפות גיאורגית, צרפתית, רומנית, איטלקית, אוקראינית, רוסית, אנגלית, הינדית, בנגלית, טורקית, סינית, אוזבקית, קזחית, פרסית, סינית וצ'כית. נדמה לי שהמנעד הזה הוא חסר תקדים בשירתנו וקשה לי להאמין שיש מישהו שמחזיק במנעד תרגומים דומה, אולי רוני סומק ואגי משעול, למשל. הטעם השני שבו בחרתי בשיר משל המשוררת ללי מיכאלי לציון המאורע החגיגי הנ"ל קשור בכך ששיר שלה, "אמא שלי", מתוך ספר שיריה השני, "צייר אותי בוערת" (לעיל), זכה להיות כמדומני השיר הישראלי הראשון ששוגר לחלל, היישר לעבר הירח במסגרת אנתולוגיית שירה בינלאומית הכוללת למעלה ממאה משוררים מרחבי העולם בתוך קפסולת זמן (זה קרה ב-15.2.2024). האנתולוגיה והשיר של ללי בתוכה, שוגרו בתוך הקפסולה הנ"ל באמצעות SpaceX כחלק מפרויקט משותף של נאס"א ו-The Lunar Codex, שמטרתו לשמר נכסי תרבות עולמית על הירח (מתוך הערך על שמהּ בויקיפדיה).

ויש גם טעם שלישי שבעטיו בחרתי בשיר "מישהו" מאת המשוררת הישראלית הבינלאומית ללי מיכאלי והוא אהבתי ליצירתה בכלל ולספר השירה "מסֶכֶת פנים" בפרט והעניין שאני מוצא בשיר. השיר פורסם בשנת 2015 אבל ממש כאילו נכתב היום, בשנת 2026, כשאנחנו בעיצומם של ימי מלחמה עם איראן וחיזבאללה לאחר שלא מכבר הסתיימה מלחמת חרבות ברזל מול החמאס והחות'ים, והמילים שבשיר נקראות עכשיו כנבואיות ממש: "מישהו מציין בפני את הימין / כנגד השמאל / הערבים נגד הישראלים / (ולא להיפך) / מישהו מאמין שזה זמן הקיצוניים". גם ההתייחסות לרשת החברתית פייסבוק, כוחה יפה עדיין גם לימינו אנו ולרשתות החברתיות שנוספו אליה ועמן גם נוספו הקללות, לצערנו. יפה כאן המילה "הִיכְווּן", בהקשר הזה, שאולי כל התרבות בת זמננו זקוקה לה. בכלל, למיכאלי כישרון לדגדג את השפה והמציאות ולעורר אותן למחשבות ותצורות חדשות, היא לא קופאת על השמרים ומנסה כל העת לפרוץ דרכים חדשות ביצירתה ובמעלליה הפואטיים ותמיד מסקרן לראות ולעקוב אחרי זה.

באופן נקודתי כאן בשיר "מישהו", שמתחיל מדאגה של מישהו לשלומה של הדוברת, ההמשך דווקא חושף אמירת כלליות, כמעט חסרות זהות פרטנית נבדלת. אולי רק התהייה "מישהו שואל אם אני מאמינה באמת שהשפה יכולה לאזן את היקום", ואולי אפשר לחשוב בהקשר הזה גם על יום השירה היקומי, מכוונת לזהות ספציפית. אפשר כמובן גם לזהות כאן את הישראליוּת, הנובעת באופן טבעי מסביבת היצירה. האמירות הכלליות וגם סיום השיר התוהה, "אולי להתנתק מהפייסבוק / כלומר מהקללות / נניח לשבוע / מה דעתו של / מישהו?", משעתקות את האפשרות שחרף העידן הבין-רשתי החדש, ששירי הספר מרבים לעסוק בו, שבשורתו הייתה אמורה להיות, אולי, הפגת הבדידות עבור האדם, הנה, בכל זאת, הניכור האנושי עדיין יכול להיות קיים ועמו גם תחושת הבדידות הקיומית.