מי סוכר / שירי פסל
בַּחֻפְשָׁה הַזֹּאת הִרְשֵׁינוּ לָכֶם כַּמָּה מַמְתָּקִים שֶׁרַק רְצִיתֶם,
מֵי סֻכָּר לִפְנֵי הַזְּרִיקָה.
עַכְשָׁו אַתֶּם יוֹשְׁבִים בֵּינֵינוּ בַּמָּטוֹס בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה, מִתְוַכְּחִים
עַל חַלּוֹן אוֹ מַעֲבָר וְאֵינְכֶם יוֹדְעִים –
מַבָּטִים מֻחְלָפִים מֵעַל לְרָאשֵׁיכֶם,
בְּשׂוֹרַת פְּרֵדָה מִשְׁתַּלְשֶׁלֶת אֶל הַמְּצִיאוּת
מַסֵּכַת חַמְצָן מְחֹרֶרֶת מְאֹד.
בְּעוֹד כַּמָּה שָׁבוּעוֹת תִּתְבּוֹנְנוּ עַל הָרְגָעִים הַלָּלוּ, תְּחַפְּשׂוּ
רְמָזִים מַטְרִימִים לִרְעִידוֹת הֶחָלָל הַמַּתַּכְתִּי, לָרֶגַע
בּוֹ הֻכְרְזָה שְׁעַת הַחֵרוּם
וְלֹא הָיְתָה אַף דַּיֶּלֶת שֶׁתַּסְבִּיר הֵיכָן הַיְּצִיאָה.
אַתֶּם מַגִּיעִים לְהֶסְדְּרֵי יְשִׁיבָה שִׁוְיוֹנִיִּים,
מְחַלְקִים בֵּינֵיכֶם הַמְרָאוֹת וּנְחִיתוֹת,
גַּלְגַּלֵי הַמָּטוֹס נֶחְבָּטִים בַּקַּרְקַע, כֻּלָּנוּ
מוֹחֲאִים כַּפַּיִם.
השיר "מי סוכר" מופיע בספר השירים הראשון של המשוררת והפסיכולוגית הקלינית שירי פסל (Passal, ילידת 1986, מתגוררת ביישוב הקהילתי אֶשְׁחָר, שבתחומי המועצה האזורית משגב, בגליל התחתון), "שׂרף" (2025, הוצאת לוקוס, סדרת אדרה, עורכת הספר: ילי שנר, עמ' 26). בדש הפנימי של הספר מצוין כי פסל היא אם לשלושה וכן ששיריה התפרסמו בכתבי עת שונים, ביניהם המוסך, הליקון ומשיב הרוח. הספר מוקדש "לתהל, אשחר ועברי, אהובי לבי", כלומר לילדיה של המשוררת. הספר מחולק לשלושה שערים ללא כותרת (שער א', שער ב' ושער ג').
השירה של שירי פסל כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירי הספר היא שירה של על הסף. היא פחות עוסקת בחידושים בשפה ויותר בעיצוב מטפורות מקוריות ובכישרון לתאר רגעים סִיפִּיִים, שבריריים, של לפני או אחרי התרחשויות דרמטיות בחיים. אמנם זו שירה אוטוביוגרפית או כך לפחות אפשר לקרוא אותה אך זו לא שירה וידוויית מתמסרת ולעתים רב הנסתר על הנגלה בשירים וגם כשהנגלה גלוי הוא לא בהכרח חשוף. בימי המלחמה שבהם אני כותב על השיר שלפנינו, כשמשרד התחבורה הכין מתווה טיסות מורכב וסבוך מחשש לפגיעה במטוסים, השיר הזה המתאר חזרה מחופשה משפחתית במטוס נראה כמו לקוח מעולם אחר ומזמנים אחרים ובכל זאת כדאי לשים לב לכך שגם הוא לא רגוע בתיאורו, אמנם מסיבות אחרות.
הדוברת בשיר, בת-דמותה של המשוררת שירי פסל, מתארת שתי חזיתות לפחות: בחזית אחת ההורים, שבשמם היא מתארת את הדברים ובחזית השנייה ילדיהם, שאליהם היא נושאת את מילות השיר. השיר מפתח לאט לאט גם חזית שלישית והיא לקוחה מעולם מושגי התעופה: המטוס; החלון או המעבר; מסכת החמצן; רעידות החלל המתכתי – הבוקר שמעתי בגלי צה"ל שמטוס הוא לא מרחב מוגן אלא צינור מתכתי ארוך ופגיע מטילים – שעת החירום; הדיילות; הסדרי הישיבה; ההמראות והנחיתות; גלגלי המטוס; הקרקע ומחיאות הכפיים הנהוגות בעת הנחיתה. השילוב בין החזיתות השונות או בלשון מחקר הספרות, מסגרות ההקשר השונות, נוצר באמצעות הטור השישי בבית הראשון של השיר והוא "בשורת הפרידה [ה]משתלשלת אל המציאות". נדמה לי שהמילה עצמה לא נכתבה באף אחד משירי הספר וגם לא באלה העוקבים בשער הראשון, שעוסקים בפרידה, אבל הכוונה כאן היא לגירושין. ההורים מתגרשים ועוד לא בישרו על כך לילדיהם. לכן השיר מדמה את המצב כולו למי סוכר הניתנים לפני הזריקה ולכן הסדרי הישיבה בתחילת הבית השלישי יכולים להזכיר לנו הסדרי ראייה בין בני הזוג את ילדיהם והרמזים המטרימים לרעידות החלל המתכתי שבתחילת הבית השני הם מבוא לטלטלה המשפחתית שעוד תבוא.
אמנם אין חולק על כך שהשיר נחתם במחיאות כפיים, כלומר שהדוברת בשיר מתייחסת לדברים גם באופן של שחרור מכבלי הנישואין אבל אין כאן מחיאות כפיים אקסטטיות המשקפות אושר חסר כל גבול מהמהלך כולו, שמותיר עצבוּת וחשש מצער הילדים על עצם הפרידה. מי הסוכר כאן אפוא הם רק מראית עין ומסכת החמצן, כלשון המשוררת בשיר, "מחוררת מאוד".
