לבנדר* / קים מידן
לָבֶנְדֶּר נוֹבֶטֶת בְּקוֹד לָבֶנְדֶּר צוֹמַחַת בַּבּוּנְקֶר
מַרְבַדִּים מַרְבַדִּים בְּרוּבְּרִיקוֹת מַרְבַדִּים מַרְבַדִּים בַּמִּרְקָע
לֵב לָבֶנְדֶּר תָּכְנָה. מְכוֹנָה נְתוּנָה בְּאַדְמַת מְכוֹנָה
שָׁרָתִּים פּוֹעֲמִים בְּלָבֶנְדֶּר שָׁרָשִׁים פּוֹעֲמִים
לוֹפְפִים אֶת הַסֶּרְבֶר וּמִשָּׁם
בַּקּוֹמוֹת הַגְּבוֹהוֹת
שִׁבּוֹלִים מְתוּחוֹת בְּהַקְשֵׁב. שִׁבּוֹלִים-סְגֻלוֹת-עֵינַיִם
צָדוֹת בְּרֶזוֹלוּצְיוֹת גְּבוֹהוֹת: בְּפְּנִימָה הַבַּיִת, בִּפְנֵי פָּעוֹטָה, בְּפּוּ הַדֹּב בַּפִּיגָ'מָה
לָבֶנְדֶּר רוֹאָה אֶת הַנּוֹלָד
לֵב לָבֶנְדֶּר תּוֹעֶלֶת. מַאֲרָב מְמֻחְשָׁב
זָרִיז נִזּוֹנָה אָחוּזִים זָרִיז שְׁזוּרָה אַלְגּוֹרִיתְם
טְווּיָה הֵיטֵב אוֹטוֹמָט שׁוֹלָה שֵׁמוֹת מֵהַסִּיסְטֶם
מַעֲנֶה יַחֲסִית מְדֻיָּק לָבֶנְדֶּר קוֹנֶסֶת סְטָטִיסְטִית
מִי שֶׁעוֹלֶה בְּדַעְתָּהּ שֶׁעוֹלֶה בְּחַכָּתָהּ
לָבֶנְדֶּר רוֹאָה לְמֵרָחוֹק
לֵב לָבֶנְדֶּר בִּרְיוֹן. בָּרְחוֹבוֹת
בְּמִרְוַח טָעוּת רָחָב לָבֶנְדֶּר
מְשַׁחֶרֶת לַטֶּרֶף בִּשְׁמֵנוּ
מֵאֶפֶס לְמֵאָה מִי מִי מִי קָם עָלֵינוּ
לָבֶנְדֶּר שׁוֹטֶרֶת חָפְשִׁי וּבוֹהֶקֶת
בְּמַסְלוּלֵי הַהַמְרָאָה
בִּטְוָחֵי הַטִּילִים
בְּהֶבְזֵקֵי הַבֻּכְנוֹת
בְּמִגְדְּלֵי הַפִּקּוּחַ לָבֶנְדֶּר קְנֵה מִדָּה
לִמַּדְנוּהָ לֶאֱמֹד לְבַדָּהּ: יֶלֶד מִיֶּלֶד
יַלְדָּה מִיַּלְדָּה לָקַחַת מִשְׁקָל וְגֹבַהּ
לָבֶנְדֶּר טִפַּת חָלָב
לָבֶנְדֶּר מְשִׁיבָה אֶת נַפְשֵׁנוּ וּבְתוֹךְ כָּךְ דּוֹלֶקֶת בָּנוּ כְּוִיּוֹת
אִלַּפְנוּהָ לַעֲמֹד לְבַדָּהּ וְכָעֵת אָנוּ עוֹמְדִים אַלּוּפִים אַחֲרֶיהָ
חֲסוּיִים אַחֲרֵי שִׂמְלָתָהּ צְפוּפִים לְצָד סְגֻלּוֹתֶיהָ
צְפוּפִים לְצָד נִצְחוֹנָהּ
לְנֶגֶד עֵינֵינוּ
אֵין אָנוּ עוֹד אָנוּ
לְנֶגֶד עֵינֵינוּ עֵינֵינוּ אֲחֵרוֹת
תְּזָזִית אָנוּ כְּפוּפִים וְתָרִים אַחֲרֵינוּ
בֵּין פִּלְחֵי הַבֶּטוֹן בֵּין עַרְכָּאוֹת הַשְּׂרֵפָה
יָדֵינוּ פְּשׁוּטוֹת לְמַשֵּׁשׁ מֵאַיִן הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה שֶׁנָּפַלְנוּ
וְלֹא עוֹלֶה בְּיָדֵינוּ מִשּׁוּשׁ וְלֹא עוֹלוֹת בְּיָדֵינוּ יָדֵינוּ
רַק רֶסֶק הָאֵפֶר בָּעוֹר
רַק רֶסֶק הָרֵאוֹת וְהָאֵפֶר
רַק הֶמְיַת הָאֵימָה וּמְחִצַּת הַבֶּטוֹן הַטְּמוּנָה בָּנוּ
הֶמְיַת הַכְּוִיּוֹת בִּלְחָיֵי הַיַּלְדָּה
עַצְמוֹתֶיהָ נִגְלוֹת וְנִהְיוֹת
פָּנֶיהָ פְּנֵי פָּנֵינוּ
פָּנֵינוּ לְנֶגְדָּהּ
* מכונה מבוססת בינה מלאכותית שסרקה את כלל האוכלוסייה העזתית והפלילה בני אדם להריגה בטווח טעות של 10%. המכונה אומנה לסמן בעצמה יעדים לחיסול ויצרה רשימות ענק של מטרות שכללה גם ילדים מתחת לגיל 17. לבנדר, יחד עם מכונות נוספות, שלחה התראה אוטומטית כאשר יעד ההתנקשות נמצא בבית משפחתו במסגרת מדיניות אש המכונה "ציד רחב".
לפנינו שיר הנושא מתוך ספר השירים השני של המשוררת קים מידן (ילידת 1988, ירושלים), "לבנדר טיפת חלב" (2026, הוצאת מקום לשירה, עורכת: נועה שקרג'י, עמ' 52-51), שקדם לו הספר "במקדש הזה היחיד, בבשר" (2021, הוצאת מקום לשירה, עורכת: נועה שקרג'י, 57 עמ'). לפני שהופיע בספר, השיר פורסם בתחילת חודש יוני במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". בשולי השיר הופיע המידע לגבי מכונת או מערכת הלבנדר – יש עליה עוד מידע ברשת – וגם קישורים, כמדומני שלתחקירים בנושא בעיתון הגרדיאן הבריטי ועוד. המידע המופיע בהערה הוא די מדהים ונשאלת השאלה מה טעון יותר, עצם המידע לגבי מערכת הבינה המלאכותית הזו או השיר עצמו, שבעצם מדובב את פעולות המכונה ומפרשן אותן באופן שירי ביקורתי באמצעות הרבה חזרות כגון "לבנדר נובטת בקוד לבנדר צומחת בבונקר"; "לב לבנדר תועלת"; "לב לבנדר ביריון" והרבה קטלוגים (רשימות רצופות של פריטים) כגון: "לבנדר שוטרת חופשי ובוהקת / במסלולי ההמראה / בטווחי הטילים / בהבזקי הבוכנות" וכו'. תחילה הדוברת מתארת את הדברים בצורה מכנית וטכנית אך ככל שהשיר הארוך מתקדם הרגש מדבר בו יותר ויותר, הביקורת על הדה-הומניזציה גואה ולקראת סופו גם לא ברור מאיזה צד הדוברת מתארת את הדברים, האם מהצד הישראלי או תוך הזדהות עם הצד הפלסטיני (סוף השיר בכל זאת לוקח צד בהקשר הזה).
בהקשר של הסרט הדוקומנטרי שבכותרות, נז"א (נזק אגבי) מאת הבימאים הישראלים יובל אברהם ורחל שור, הרי שהשיר כמו מנבא את סרטם, שראיתי עד כה רק קטע מתוכו אך קראתי על תכניו: "לבנדר משיבה את נפשנו ובתוך כך דולקת בנו כוויות / אלפנוה לעמוד לבדה וכעת אנו עומדים אלופים אחריה / חסויים אחרי שמלתה…". קריאה בשיר שכזה חושפת את מה שיכולה השירה לעשות: לעורר למחשבה באופן קצת יותר מעמיק מאשר פוסט מתלהם בפייסבוק את המשמעויות השונות של מאורע שכזה ומערכת בינה מלאכותית שכזו ואת ההיבטים המוסריים הלא-פשוטים בכלל שעולים מעצם השימוש במכונה כזו. בהקשר הרחב של ספר השירים כולו, נדמה לי שכותרתו של הספר נעה בין הקשיחוּת של המכונה לבין הרכוּת של עולם הילדוּת, שמידן לכל אורך הספר עוסקת בשאלות עד כמה אפשר לגונן עליו, לגונן על ילדיה, לגונן בכלל על ילדינו ועל החיים המדממים כאן אל מול פני המלחמה. בהקשר הזה שם הספר הוא כמלכודת-פתאים כי הוא לכאורה רך בעוד שהספר נוקב והרכוּת נאלצת להילחם על מקומה כל העת בעולם שנדמה כהולך ומתרחק ממנה.
