מתוך "תשעה פרקים על שינה ואהבה" / 2 / ישראל פנקס
מַה קּוֹרֶה אֶת הַמְשׁוֹרֵר אַחַר מוֹתוֹ?
הֲיוֹרְדִים אֵלָיו הַמַּלְאָכִים לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ?
הֲבָאָה אֵלָיו אַהֲבָתוֹ?
וְאִם בָּאָה, כֵּיצָד הִיא מַכִּירָה אוֹתוֹ
אַחַר כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה, אַחַר לֶכְתּוֹ
מִמֶּנָּה, אַחַר לֶכְתָּהּ עִם מַלְאָכִים לְהָכִין אֶת צֵידָתוֹ?
מַה קּוֹרֶה אֶת הַמְשׁוֹרֵר אַחַר מוֹתוֹ?
בֵּינְתַיִם:
הַמְשׁוֹרֵר שׁוֹכֵב בַּלַּיְלָה בְּמִטָּתוֹ.
הַמְשׁוֹרֵר שׁוֹכֵב אֲבָל לֹא שׁוֹכֵב לִבּוֹ.
שׁוֹכֵב הַמְשׁוֹרֵר וּלְיָדוֹ מֻנַּחַת אִשְׁתּוֹ
כְּמוֹ בִּקְלָפִים סִינִיִּים מִן הַמֵּאָה הַשְּׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה.
המשורר ישראל פנקס, שנפטר היום, נולד ב-1935 בסופיה, בירת בולגריה, בשם אנטון פנקס. אביו, ד"ר דניאל פנקס, נפטר כשהיה בן שש וב-1944 עלה ארצה עם אמו ותחילה שהה בכפר הנוער בן שמן ומ-1947 עבר לתל אביב. ב-1948 נהרג אחיו במלחמת העצמאות. פנקס שירת בצה"ל ב-1956-1954, בין השאר ככתב צבאי. עבד בתרגום ועריכה בהוצאות ספרית פועלים ועם עובד וגם תרגם מחזות עבור תיאטרון "האוהל". הוא ניהל גלריות לאמנות בתל אביב והשתלם באמנות בלונדון ובפריז ומ-1985 התגורר בפריז, ניו יורק ותל אביב לסירוגין. שיריו החלו להתפרסם מ-1951 בעיתונות הספרותית. ב-2005 קיבל את פרס ישראל לשירה והשופטים כתבו כי "שירתו משמשת מובלעת נדירה במפת השירה הנכתבת כיום" וכן שהיא הכניסה "טון שלא היה דומה לו בעברית: מצד אחד דיאלוג עשיר ומורכב שקיימה עם תרבות אגן הים התיכון ומצד אחר לשון מהגרים טעונת זכרי משפחה". (המידע כאן מבוסס על הערך על שמו בויקיפדיה).
פנקס פרסם במהלך חייו עשרה ספרי שירה החל מ"ארבעה עשר שירים", שראה אור בהוצאת עכשיו ב-1961 ועד "הייתי באיזה מקום בחלום" (מבחר משירתו, 2021, הוצאת הקיבוץ המאוחד). קטע השיר שלפנינו לקוח מספר שיריו השני, "ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים" (1965, הוצאת ידיד למחבר) ובאופן ספציפי מתוך אסופת שיריו, "בים העתיק שלנו" (1999, הוצאת אבן חושן, עמ' 73), שיצאה לאור בהדפסה מיוחדת בעקבות זכייתו בפרס ישראל לשירה תשס"ה.
קל להבין מדוע בחרתי בקטע השיר הזה דווקא, שבו נשאלת שוב ושוב השאלה "מה קורה את המשורר אחר מותו" אבל למרות האווירה הפאסיבית של השיר חשוב לזכור שהוא פורסם בימי צעירותו של המשורר, כשהיה רק בן שלושים וכן גם להתבונן בטור החותם את הקטע הזה, המפתיע: "שוכב המשורר ולידו מונחת אשתו / כמו בקלפים סיניים מן המאה השלוש-עשרה". אמנם יש כאן מעין הקפאה בזמן והפיכתם של המשורר וזוגתו לכעין חפצים או במקרה הזה תמונות בקלפים אבל ההתמקדות דווקא בקלפים סיניים מהמאה השלוש-עשרה מניפה את השיר למחוזות אחרים של תרבות מתפתחת ואף נודדת. הנה כך אני קורא בסקירת AI שהתקבלה סביב השאלה אודות האזכור הזה בשיר: "קלפי משחק הומצאו בסין סביב המאה ה-9 (שושלת טאנג) והתפתחו משטרות משחק עתיקים או אריחי דומינו. במאה ה-13 קלפים אלו החלו להתפשט מסין דרך דרך המשי אל העולם המוסלמי (כמו למשל מצרים) ופרס, תהליך שהוביל בסופו של דבר להופעת קלפי הטארוט וחפיסות 52 הקלפים באירופה".
