שרף / שירי פסל
יָד מוּסֶטֶת אֶל קַעֲרַת גֶּחָלִים
וּמִשָּׁם אֶל עַיִן רְטֻבָּה.
הַשָּׁחֹר מְרַצֵּד בַּאֲרֻבּוֹת הַזָּהָב,
הַזִּכָּרוֹן – בְּגִמְגּוּם הַתְּנוּעָה.
אֵינִי יוֹדַעַת מָה טִיב הַמַּלְאָךְ
שֶׁנָּגַע בִּי, נִדְמֶה לִי
חַבָּלָה.
יְצוּרִים מְכֻנָּפִים מַכִּים לִבִּי,
הַמַּרְאוֹת סְגוּרִים בִּי מְאֹד.
בְּמַקֵּל הַשָּׂפָה אֲנִי סוֹרֶקֶת
אֶת מִדְרְכוֹת הָרֶמֶץ
מִיָּמִין לִשְׂמֹאל.
מְבַקֶּשֶׁת לְהִתָּקֵל בּוֹ שׁוּב,
לְמַשֵּׁש אֶת הַכָּנָף
שֶׁכָּל מָה שֶׁהִיא נוֹגַעַת בּוֹ
מוֹרִיד דִּמְעַת עָשָׁן.
השיר "שרף" הוא השיר שממנו לקוח שם ספר ביכוריה של המשוררת והפסיכולוגית הקלינית שירי פסל (ילידת 1986, אשחר), "שׂרף" (2025, הוצאת לוקוס, סדרת אדרה, עורכת הספר: ילי שנר, עמ' 42). הוא מופיע בשער ב' מתוך שלושת שערי הספר נטולי השמות, אולי השער האניגמטי ביותר מביניהם. אני לא יודע אם האות שי"ן בכותרת השיר לא מנוקדת כאן במכוון כפי שהיא כן מנוקדת בשם הספר ומה המשמעות של זה. שׂרף העץ מופיע בשיר קודם בספר, "איך זה בעצם קרה? ואיך דווקא לכם?" (עמ' 28), שהתייחסתי אליו במקום אחר והוא קל יותר להבנה. השיר שלפנינו עוסק בשרף מסוג אחר, הלא הוא מלאך החבלה.
אמנם בשנים האחרונות נהוג לצטט בשיח הפוליטי בישראל את דברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר על ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, כמלאך חבלה, אבל ההקשר בשיר הוא אחר. ככלל, במקורות היהודיים, מלאכי החבלה הם מי שמחבלים בעולמם של בני האדם וגוררים אותם לחטוא ולבצע דברי עברה. השרף או השרפים, לעומת זאת, הם מי שמתוארים כחלק מפמליית האלוהים, יצורים מכונפים שבכוחם להסיר חטאיו של אדם באמצעות מגע עם גחלת אש בו (וראו על כך עוד בספר ישעיהו, פרק ו, פסוקים א-ח). השרף גם מוזכר בהגדה של פסח כמדרש על הפסוק "ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותו ובמופתים" (דברים, כו, ח) ובהגדה: "ויוציאנו ה'. לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, כמה שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי וגו'. ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח. אני ה'".
הדוברת בשיר מבקשת להתעמת עם מלאך החבלה שנגע בה, השׂרפים לא מסייעים לה ואף מסעירים את לבה והוא, שלא כמו בסיפור מגע הזהב של מידאס מהמיתולוגיה היוונית, כל מה שכנפו נוגעת בו "מוריד דמעת עשן". נראה כי לפנינו שיר המתאר מעין טקס היטהרות מאגי, נפשי, שבו הדוברת מנסה להיטהר מזיכרון אפל שרודף אותה אך לא מצליחה, הדמעה כמו מתערבבת עם העשן ונעצרת בזמן וכמו שׂרף העץ, מוטבעת בנשמתה.
