שיר השבוי / בנז'מן פונדאן
לעמיתַי במחנות השבויים
מצרפתית: צוריאל אסף
הַזְּאֵבָה שֶׁלְּפֶתַע מְלֻוָּה בְּשֹׁבֶל-הַדָּם שֶׁלָּהּ
בַּשֶּׁלֶג, שֶׁעָלָיו צְלָלִיתָהּ הַמִּתְנוֹדֶדֶת נִגְרֶרֶת,
נִכְנַעַת לְרֶגַע לְקוֹל קְרִיאוֹת פְּתוּעוֹת
אַךְ מִיָּד שָׁבָה לְעַצְמָהּ וּמְלַקֶּקֶת
אֶת פְּצָעֶיהָ. בְּזָוִית-הָעַיִן מוֹנָה אֶת גּוּרֶיהָ
שֶׁנִּפְצְעוּ בַּקְּרָב, אַךְ שָׁרְדוּ. מְאוּרָתָהּ
חַמָּה מֵהֶבֶל הַחֹם שֶׁל הָעֵינַיִם הַפְּקוּחוֹת,
מֵחֲלוֹמָן הַמְּשֻׁתָּף. כָּרֶגַע זֶה חֲלוֹם
עֲדַיִן, חֲלוֹם חֲרִישִׁי כִּתְפִיחַת
לֶחֶם. דְּרוּשִׁים כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים
כְּדֵי לַהֲבִיאוֹ לְבַסּוֹף לַהַגְשָׁמָה
הַנִּכְסֶפֶת. אַךְ הַגֶּזַע חָזָק וְהָעָצְמָה
לֹא נִסְדְּקָה. מָחָר יִהְיֶה עוֹד יוֹם.
1940
"שיר השבוי" לקוח מתוך הספר "בנז'מן פונדאן: המעט שנותר לי כאדם" (2025, הוצאת קשב לשירה, תרגם מצרפתית והקדים פתח דבר: צוריאל אסף, עמ' 21). בפתח הדבר ציין המשורר והמתרגם אסף כי "חייו ויצירתו של בֶּנְזָ'מָן פוֹנְדָאן (Benjamin Fondane), משורר, סופר, מבקר-ספרות ומסאי יהודי יליד רומניה שכתב בצרפתית, עומדים בסימנה של תזזית הנדודים ובקשת פשר מול אימת-התהומות של המאה העשרים. פשר קיומי ל'יִבְבַת הַזְּמָן הַמֻּכְחָשׁ' של מאה זו. פונדאן נולד בשנת 1898 בעיר יאשי שברומניה, לבית משפחת וכסלר, והִרבה לנדוד בנעוריו עד שהתיישב בפריז ב-1923. אף כי לכאורה השתלב שם בחוגי האוונגרד הצרפתי, מעיון ביצירתו מתברר שמעולם לא חש תחושת שייכות אמיתית, ונשאר 'אאוטסיידר' ומשוטט נצחי. נדודי נפשו הקרועה חתומים בחותם הגורל היהודי, שנגדע באכזריותה הבלתי-נתפסת של מכונת-הרצח הנאצית. בשנת 1944, בהיותו בן ארבעים ושש, הסתיימו נדודיו באושוויץ-בירקנאו, בדומה לקִצָּם הטראגי של יוצרים ומשוררים יהודים כה רבים מבני דורו".
דווקא "שיר השבוי" שלפנינו לא משקף אאוטסיידריות אלא מעין אחוות שבויים או אחוות ניצודים. אמנם רק עוד שיר אחד מכ"ד שירי הספר, שהובאו לתוכו כמבחר ממכלול שירתו של פונדאן (לפי הערך על שמו בויקיפדיה, בנז'מן פונדן היה שם העט הצרפתי שלו בעוד שמו ברומנית היה בנימין פונדויאנו), מתוארך (הכוונה לשיר "לפעמים" מ-1944, היא שנת-החיים האחרונה של המשורר, עמ' 43) אך תודעתו ההיסטורית משתקפת מכל נימי יצירתו כאן או כלשונו בשיר "כל ההיסטוריה מלווה אותי" (עמ' 63). בהקשר הזה כדאי לקרוא את השיר האפי, "מבוא בפרוזה", מתוכו לקוח שם המבחר, "המעט שנותר לי כאדם" (עמ' 52-49), שמציג גם תפיסה הומניסטית-אנושית מופלאה וכך הוא נפתח: "אליכם אני מדבר, האנשים מנגד / מדבר כאדם אל אדם / עם המעט שנותר לי כאדם / עם מעט הקול שנותר לי בגרוני. / דמי נמצא בדרכים, זה אפשרי, / אל תקראו לנקמה!" (עמ' 49) וכך הוא נחתם, במילים מצמררות אלו: "כאשר תצעד על זר הסרפד / שהייתי אני, במאה אחרת… / זכור רק שהייתי חף מכל אשמה / וכי בדיוק כמוך, בן תמותה, / היו גם לי פנים שעטו / כעס, רחמים ושמחה – / פשוט, פנים של אדם!" (עמ' 52).
אמנם השנה כאן אצלנו קבעו מוסדות המדינה כי אירועי הזיכרון ליום השואה והגבורה יוקדשו לתיאור המשפחה היהודית בשואה אך דווקא מה שתפס את תשומת לבי במיוחד היה מצעד החיים באושוויץ-בירקנאו, פולין, שבו צעדו יחדיו שורדי שואה עם שורדי שבי החמאס בעזה. "שיר השבוי" של פונדאן, שנכתב כנראה אודות מחנה המאסר שבו שהה בדְרַאנְסִי, צרפת לפני שגורש עם אחותו להשמדה (על כך ראו בקטע המרגש "יד אחות" בעמ' 11 בספר), ביכולתו לדובב בהקשר הזה גם את החוויות שלהם ממרחק כמעט מאה שנים: השבויים או שורדי השואה, שהיו בעצמם שבויים אבל לא שבויי מלחמה כי אם נידונים להשמדה שניצלו בעור-שיניהם, שרדו כנראה גם בזכות זה שהצליחו לחשוב תמיד על כך ש"מחר יהיה עוד יום" כדברי המשורר-השבוי בשירו, שהצליחו לגייס בעצמם כוחות חדשים מדי פעם בפעם כדי לשרוד עד ששוחררו.
