ממי / עדן ג'ואן מ. סימן-טוב

ממי / עדן ג'ואן מ. סימן-טוב

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלֶיךָ מִלְּמַטָּה מָמִי
אֲנִי מְאוֹד מַבְחִינָה
אֲנִי גּוֹרֶרֶת אֶת הַשִּׂמְלָה שֶׁלִּי קְצָת לְמַעְלָה
אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא תּוֹפֶסֶת אֶת זֶה עַד שֶׁאֲנִי מַמָּשׁ עוֹשָׂה
אֲבָל אֲנִי עוֹשָׂה אֲנִי
מְרַיֶּרֶת עַל הָרֶוַח הַמֻּבְחָן בְּקִדְמִיּוֹת הַשִּׁנַּיִם שֶׁלְּךָ
אֲנִי
לֹא עוֹמֶדֶת בְּלַעֲמֹד בְּזֶה כְּשֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי עוֹד

גָּאד דֶּאם יוּ מָמִי אֲנִי רוֹאָה לְךָ בָּעֵינַיִם הַשּׁוֹתוֹת הַיָּפוֹת שֶׁלְּךָ מָמִי אֲנִי רוֹאָה
אֵיךְ אַתָּה קוֹרֵא לִי גֵּיהִנּוֹם גֵּיהִנּוֹם אֲנִי רוֹאָה
אֲנִי לֹא נָחָשׁ אֲנִי לֹא מְפַתָּה
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה אַתָּה
זֶה אַתָּה בֵּין הַסְּבָכִים הַסְּבוּכִים בֵּין מְבוֹכֵי הַנַּקְבּוּבִיּוֹת הַחֲסוּמוֹת שֶׁלְּךָ

אֲנִי כְּבָר מַרְטִיבָה וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי לֹא אֵדַע אֵיךְ כְּדַאי לִי לְאוֹנֵן הַלַּיְלָה
אַחֲרֵי שֶׁבִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי לִכְתֹּב לְךָ בַּלַּיְלָה וְכָתַבְתִּי לְךָ בַּלַּיְלָה וְעַכְשָׁו אֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לְהַפְסִיק
לִכְתֹּב עָלֶיךָ
וְזֶה לַיְלָה
וְזֶה לְדַמְיֵן אֶת הַזַּיִן שֶׁלְּךָ מָמִי
לְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי שׁוּב יוֹדַעַת אֵיךְ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ
כְּאִלּוּ אֲנִי שׁוּב אַלּוּפָה בִּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ אֲבָל אֲנִי רַק מְדַמְיֶנֶת כִּי אֶתָּקַע
אֲנִי יוֹדַעַת
קַל לְדַבֵּר
לֹא לְאוֹנֵן וְלַחְשֹׁב כַּמָּה רַע זֶה לְאוֹנֵן

עַל הַפַּרְצוּף הַיָּפֶה שֶׁלְּךָ מָמִי
עַל הַגֻּמּוֹת בַּלְּחָיַיִם שֶׁשּׁוּם עֹמֶס לֹא יַסְתִּיר

אֶת זֶה שֶׁאַתָּה כָּכָה אוֹהֵב אוֹתִי מָמִי
לִרְגָעִים אַתָּה בּוֹחֵר בִּי וְלֹא בֶּאֱלוֹהִים וַאֲנִי יוֹדַעַת כַּמָּה זֶה חָשׁוּב לִי לִהְיוֹת
וְכַמָּה חָשׁוּב לְךָ אֱלוֹהִים

אֲנִי לֹא אִכְפַּת לִי תִּרְאֶה אוֹתִי
מְכוּרָה לַצּוּרָה הַדַּקָּה שֶׁל הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלְּךָ
לִשְׁתּוֹת אוֹתְךָ מִתּוֹכָן אֲנִי רוֹצָה
לִטְעֹם אֶת הַמִּרְקָם הַקֵּרֵחַ שֶׁל הָרֹק שֶׁטִּיֵּל בְּתוֹךְ הַלֹּעַ שֶׁלְּךָ
אֲנִי אֶחְשֹׁב שֶׁזֶּה טָעִים לִי
אֲנִי מַבְטִיחָה
זֶה לֹא יִשָּׁמֵט גַּם אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל וַאלְיוּם מָמִי, אֲבָל אַל תִּקַּח אוֹתוֹ

בְּכָל זֹאת

אֲנִי תִּכְנַנְתִּי לְהִתְחַרְמֵן מִכָּל הָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁל הַכִּפָּה
אֲבָל תִּרְאֶה אוֹתִי מָמִי
מַעֲמִיסָה־עָלַי־מַעֲמָסָה. אֲנִי
רוֹצָה אֶת הַבִּפְנִים שֶׁלְּךָ מָמִי
אַל תִּתֵּן לִי אוֹתוֹ מָמִי. בִּשְׁבִיל מָה.

נדמה כי מאז אופרת הרוק הפוליטית הנוקבת "מאמי" (1986) ומאז הלהיט המוזיקלי הנוגה של הזמרת מירי מסיקה, "ממי" (2007), לא נעשה שימוש כל כך תכוף במילת החיבה הסלנגית "ממי" כפי שעושה המשוררת עדן ג'ואן מ. סימן-טוב (ילידת 1991, היישוב מבועים) בשירי האהבה שבספר ביכוריה, "אוֹטוֹ" (2025, הוצאת קתרזיס, עריכה: יואב גלבוע, 69 עמ'). מילה זו מופיעה עשרות פעמים בשירי הספר וגם זוכה לשיר מרכזי ומז'ורי בפני עצמו, השיר שלפנינו, "ממי" (עמ' 30-29). בכמה מהתגובות על רשימתי אודות ספרה של סימן-טוב, שהתפרסמה בשבוע שעבר במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ", נטען כי מדובר בשירה פורנוגרפית במובן של השטחה ועיסוק מציצני באיברי הרבייה אבל שירי הספר חותרים למקום עמוק יותר, הן בתיאור היחסים הבינאישיים והן מהיבטים חברתיים ופוליטיים, פמיניסטיים ואנטי-מליטריסטיים. לעניות דעתי אפשר להתרשם מהדברים גם דרך הקריאה בשיר ה"ממי" הלזה, שיש בו הרבה יותר מסתם מחשבות על אוננוּת והתחרמנוּת של הדוברת בשיר אל מול פני האהוב. הדוברת בשיר היא אישה עצמאית, שמרשה לעצמה להתאהב עד כלות, שמודעת לחולשותיה אבל גם שיודעת לבקר את אלו של הנאהב שלמולה מבלי שהיא תקטין את עצמה או תקבל על עצמה את סיפורי התרבות הפטריארכלית (הבית השלישי בשיר מהדהד את סיפור גן העדן למשל כשהדוברת בשיר, בת דמותה של עדן המשוררת, מתנגדת לו). בלשון ימינו אפשר אפילו לומר שזהו שיר של העצמה נשית.

בתמונה המצורפת: המשוררת עדן ג'ואן מ. סימן-טוב. קרדיט לצילום התמונה: שחר הילה.