מעניקה דרור לשירה / שאלון משורר החודש עם המשוררת יעל רן

שאלון משורר החודש – יעל רן
עורכת: טל פאר

יעל רן. משוררת. נולדה בירושלים. בעלת תואר שני באבחון לקויות למידה והוראה מותאמת מאוניברסיטת
בר אילן. עורכת דף הפייסבוק "עט לשירה", מחברת ספר השירים "מבעד לעצב השקוף" (2025, פרדס הוצאה לאור, עורכת: ענת לוין, 89 עמ').

קרדיט לצילום התמונה המצורפת של יעל רן: נתן יעקובוביץ.

"החל מגיל תשע, חוויתי השפלות תכופות מבני כיתתי. עד כיתה ו'; לא שיתפתי בכך איש. באותה תקופה
כבר הייתי 'תולעת ספרים' ונהגתי לשאול ספרים מהספרייה השכונתית בירושלים. האהבה לעולם
הספרים נבעה מהבית: אמי בעלת תואר ראשון בספרות מהאוניברסיטה העברית ואבי ז"ל אמנם היה
בוגר הטכניון ונטה לתחומים הריאליים, אך בנערותו נהג לכתוב קטעי פרוזה קצרים ופואטיים בעיתונות
(גילוי נאות – רק אחרי מותו גיליתי את כתביו היפים ב"הארץ שלנו" ועבורי היה זה כמו להחיות אותו לרגע
מחדש).
בהשפעת ספר שקראתי על דמות שכותבת יומן, התחלתי לכתוב יומן אישי על אירועים שחוויתי. ביומן
כתבתי לראשונה את שיריי. קיבלתי במתנה מחברת קטנה ויפה שבה הייתי נוהגת לכתוב שירים נוספים.
הכתיבה היוותה עבורי מקום בטוח לפורקן ונחמה. היא הייתה 'האוזן הקשבת' בתקופה בה חיפשתי
לחלוק כאב וקשיים. מאז ועד היום הכתיבה נוכחת בצורה משמעותית בחיי והיא כאיבר בגופי. מדי יום
ביומו, אני ניגשת לכתיבה כמו בהליך מדיטטיבי – אני נוהגת לכתוב 'דפי בוקר', שמטרתם, בין היתר,
להסיר את צל הביקורת העצמית מעליי ולהעניק דרור לשירה.
פעם שמעתי אמרה חכמה, שאם רוצים להפוך תחביב של פנאי לעיסוק שגרתי, יש להתמיד בו ולא
להמתין למוזה שתשרה. על כן, אני נוהגת לשלב את מבעי הכתיבה בסדר יומי על מנת להתפתח
ולהתמלא בחדוות היצירה. לשמחתי הרבה גם במסגרת עבודתי אני משלבת את אהבתי לשפה. כבוגרת
תואר שני באבחון וטיפול בלקויות למידה, אני מסייעת לתלמידיי בתחום השפתי, ונרגשת בכל פעם מחדש
להמחיש להם את יופייה של השפה העברית.
בדומה לכותבים רבים, אף אני אוהבת לכתוב שירים על זוגיות ואהבה, על צדדיה היפים אך גם העצובים
והמכוערים. כשאני צופה במופעים אמנותיים שנוגעים בי, לעיתים אני כותבת גם עליהם, ואף משתפת את
הבמאי או השחקנים. דוגמא יפה לכך היא שלאחר שצפיתי בהצגה "המקרה המוזר של הכלב בשעת
לילה" (עיבוד לספרו של מארק האדון) כתבתי שיר אודותיה ושיתפתי בו את השחקן הראשי, נדב נייטס.
זה היה עבורי עונג גדול. מקרה יפה נוסף ארע בהשפעת הסרט "פוקסטרוט", שעליו כתבתי שיר, ובו
שיתפתי את הבמאי שמוליק מעוז. שיר זה תורגם בהמשך לאנגלית וראה אור בספר שהתפרסם בארץ
ולאחרונה גם בארה"ב, לזכרו של יצחק רבין ז"ל.
אני כותבת שירים על אבי ז"ל שנפטר ממחלת ניוון שרירים נדירה. על אמי שתבדל"א אני נוהגת לעיתים
לכתוב שירי פרידה וגעגוע, אולי כדי להכין את עצמי ליום בו אצטרך לחיות בלי האישה היקרה לי מכל.

למרבה האירוניה, דווקא על המחלה עמה אני מתמודדת לא הרביתי לכתוב לפני יציאתו של הספר לאור.
העובדה שאני מאובחנת עם פיברומיאלגיה יצרה אצלי ברבות השנים סוג של הדחקה, על מנת שלא
לשקוע לתהום. נוכח העבודה על הספר והידיעה כי החשיפה האישית יכולה להוביל למודעות ולהסרת
החששות בקרב חולים נוספים, הצלחתי לגעת גם בנושא זה וליצור מהחולי פואטיקה.
בתהליך הכתיבה שלי לעיתים ההשראה מגיעה אלי משומקום. היא יכולה להתחיל משורה אחת שזורמת כמו
מעצמה ומתפתחת לשיר שלם. לפעמים היא יכולה לנבוע מהרצון האישי שלי לבטא אפיזודה או רגש מסוים
שחוויתי, ואני מרגישה צורך לעלות אותם על הכתב. לאחר שהשיר 'מתקרר' אני שבה אליו, בוחנת אותו
מחדש ומבצעת הליך עריכה עצמית.
לפעמים המוזה מקיצה במקומות הכי פחות נגישים לכתיבה כמו במקלחת, לפני ההירדמות או בעת התבוננות
בטבע. במקומות הללו הראש משוחרר מבליל המחשבות, דבר המאפשר לרגש לחלחל ולעלות. זיכרון שעולה
לי בנוגע לכך הוא כאשר שמרתי שבת אצל אמו ז"ל של בן זוגי. ההתנתקות המבורכת מהעולם הטכנולוגי
אפשרה להשראה לפתוח את דלתותיה ולכתוב את השיר "כוחה של כתיבה". לימים יצירה זו זכתה בתחרות
שירים. לעניות דעתי, השירים היפים ביותר שכתבתי נולדו בצורה מאוד אינטואיטיבית. בכך אני רואה את
הניצוץ המקשר אותי לאלוקים.
לדעתי כאשר קורא השירה חש חיבור רגשי למילים הוא הופך לשותף פעיל ליצירה. קיים קשר סימביוטי בין
היצירה לקורא והאחד מזין את השני. לא בכדי כתב אהוד מנור בשירו "הנה הנה": "זאת הייתה המנגינה שלי/
מנגינה שאהבה אותי שנה/ אבל פתאום היתה שונה". החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו היא זו
שמוסיפה רבדי צבע ומובילה לפרשנויות מעניינות ולמגוון של דעות. אלו לא רק מעשירות את רוחו של הקורא
אלא גם את המשורר, המגלה בתוך כתביו היבטים נוספים. על המשורר לדעת שכאשר נתן דרור ליצירתו הוא
עתיד לגלות מגוון זוויות ראייה, שלאו דווקא מייצגות את משמעות השיר המקורית. על כן כדאי לגלות פתיחות,
סובלנות, גמישות מחשבתית ואף להיות קשוב למגוון דעות של הקוראים. לרוב משוררים נוטים להיות אנשים
רגישים במיוחד לסובב אותם, ועל כן זכרו למילים שלכם יש כוח ומשמעות. ראוי להתייחס בעדינות לשירה,
שכן העוסקים בה חושפים רבדים מנפשם ולשם כך דרוש אומץ רב. בסופו של דבר, במפגש בין השיר לקורא
נוצר מרחב משותף שמעניק תהודה ליצירה.

מקומה של השירה בעידן הדיגיטלי מעניק לה כנפיים אך גם מעלה תהיות. כיום כל אחד יכול לחשוף את שיריו
בפני רבים, ולגרוף לייקים ותגובות. אך נשאלת השאלה האם אותן יצירות ימשיכו להדהד זמן רב אחרי
הקריאה? ככל הנראה רובן ישכחו במהרה בדיוק כפי שתנועת היד הייתה קלה על 'אצבע ההקלדה'. לייקים
ואהדה ברשת לא יעידו בהכרח על טיב היצירה או על גדולתה העתידית. כוחה של שירה טובה בעיניי טמון
ביכולתה להמשיך ולגעת מבעד לגבולות הזמן. ראייה טובה לכך היא יצירותיהם האלמותיות של מלחיני
המוסיקה הקלאסית הידועים. מנגד, בפרסום הדיגיטלי מתקיים גם אלמנט של יופי. בזכות הרשתות
החברתיות, ההיכרות עם מנעד רחב של קולות נגישה ומרחיבת דעת. היא זו המאפשרת פיתוח קשרים
ענפים, שיש בם מין המכנה המשותף. כמו כן, בניגוד לימים עברו, אין הכרח להתפרסם במדורי שירה
בעיתונות או לחלופין בכתב עת מוכר כדי לזכות לחשיפה אמנותית כיום האפשרות נגישה לכל אדם ואדם. כך

נוצר חלון הזדמנויות גם לביישנים ולספקנים בכישרונם, המעניק להם את היכולת להביע את עצמם ולזכות
לאהדה מהקהל. יתרון נוסף הטמון בכוחה של הרשת הוא היכולת להפוך כאב שקוף לגשר של מודעות. זו
אחת מהסיבות המרכזיות שהניעה אותי 'לצאת מארון המחלה'. בחלוף שנים רבות, ולהוציא לאור את ספר
ביכוריי, מבעד לעצב השקוף."