אל תרגישי / נֹגה אוֹלמרט
תִּבְכִּי יַלְדָּה תִּבְכִּי
הַמִּלְחָמָה תִּמָּשֵׁךְ לָנֶצַח
בַּתֵּי קְבָרוֹת יִתְמַלְּאוּ בְּמֶלַח
הַדָּם יִזְרֹם כְּמוֹ מַיִם, כְּמוֹ מַיִם.
כְּשֶׁיְּלָדַיִךְ יַגִּיעוּ לְגִיל שְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה
תַּפְקִידִי אוֹתָם בַּבָּקוּ"ם.
אַל תָּעֵזִי לְהִתְבַּטֵּא נֶגֶד הַמִּלְחָמָה
שֶׁתִּהְיֶה וְתִהְיֶה
גַּם אִם אֵינְהּ מֻצְדֶּקֶת.
יִקְרְאוּ לָךְ סְמוֹלָנִית. יַאֲשִׁימוּ אוֹתָךְ
שֶׁאַתְּ פּוֹגַעַת בַּחֹסֶן הַלְּאֻמִּי.
אַל תִּשְׁתַּמְשִׁי בְּמִלִּים גַּסּוֹת
כְּמוֹ שָׁלוֹם, אַל תַּחְשְׁבִי עַל זֶה בִּכְלָל.
תַּעַמְדִי דֹּם וְתִשְׁתְּקִי
גַּם אִם חָטְפוּ לָךְ אֶת הַיֶּלֶד.
אַל תַּבִּיעִי זַעֲזוּעַ מִתְּמוּנוֹת
שֶׁל תִּינוֹקוֹת גּוֹסְסִים, מַגִּיעַ לָהֶם.
לֹא לָמַדְתְּ כְּלוּם.
שיר המחאה האנטי-מלחמתי, "אל תרגישי", לקוח מתוך ספר השירים החדש, השלישי, של המשוררת נגה אולמרט, משוררת החודש שלנו, "לוליינית" (2026, הוצאת עמדה, עריכה: אלי הירש, עמ' 94), שיש בו שירים על מחלת הטרשת הנפוצה שבה לקתה; על עברה כאחות פסיכיאטרית; שירים על משפחתה; שירים על מלחמת 12 הימים עם איראן (מבצע עם כלביא); שירים על טבח השבעה באוקטובר 2023 ועוד. שירי מחאה מהסוג הזה שלפנינו אין הרבה בספר אבל נדמה לי שדי בשיר אחד שכזה כדי לשאת מחאה שלמה בבחינת עולם ומלואו. בשיר ישנו מעשה לוליינוּת לא מבוטל וחכם ביותר בתובנותיו, אם להשתמש במטפורה המרכזית של הספר כולו גם ככלי כדי לקרוא אותו. הוא חושף במישור הפרקטי את מה שמואשמים בו חדשות לבקרים מי שמתנגדים למלחמה בשנים האחרונות בישראל כגון בטורים הפותחים את הבית השני בו: "יקראו לך סמולנית. יאשימו אותך / שאת פוגעת בחוסן הלאומי" והוא או המשוררת שכתבה אותו ומשמשת כאן כמעין מוכיחה בשער, עושים זאת מתוך מקום רציונלי לחלוטין.
השיר מחולק לשני בתים סימטריים (תשע שורות לכל בית) והוא מדוד מאוד גם במספר המילים בכל טור. החזרות בבית הראשון גם משוות לו ארשת של פזמון או מעין זִמרת מילים במנגינת נחמה צינית. אלא שהמענה לכל המצב המתואר בשיר באופן מדויק להפליא הוא בכותרת השיר, שכמו מסבירה דבר-מה שהוא בלתי לגיטימי בשיח הפוליטי על המצב אבל הוא בלתי נמנע מבן-אדם חופשי, בתנאי שהוא עדיין חופשי: הזכות והיכולת להרגיש. כותרת השיר היא "אל תרגישי" אבל בעצם השיר אומר: תרגישי! מותר לך! זו אפילו חובתך! זו המחאה שלך נגד המלחמה. הדוברת בשיר, בפנותה אל הנמענת, שיכולה להיות גם בת-דמותה, בעצם משעתקת לה את השיח המקובל כלפי אלו שמעזים להתבטא נגד המלחמה. כביכול היא מזהירה אותה לבל תתבטא נגדה אבל למעשה השיר ניצב כנגד המצב הזה עד כדי כך שכאמור אפשר לחשוב על השיר ההופכי לו, זה שיקרא להרגיש ולהתבטא בגאון נגד המלחמה, כדי שהיא באמת לא תימשך לנצח.
