עִם שִׁירָה עִבְרִית אֶגְאַל אותְךָ, בְּלִי מִלְחָמוֹת / גפן מרגלית כנעני

חולת רוח הקודש / גפן מרגלית כנעני

אֲנִי הַמְּשִׁיחָה,

בָּאתִי לִגְאֹל אוֹתְךָ.

אֲנִי הַמְּשִׂיחָה

לְךָ שִׁירִים כְּתוּבִים.

עִם שִׁירָה עִבְרִית

אֶגְאַל אוֹתְךָ,

בְּלִי מִלְחָמוֹת.

אֲנִי הַמְּשִׁיחָה,

בָּאתִי לִגְאֹל אוֹתְךָ.

כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שְׁבוּרוֹת

וְרֶגֶל כִּסֵּא הַכָּבוֹד

מִתְנַדְנֶדֶת בְּלֹא הֶרֶף.

אֲנִי הַמְּשִׁיחָה,

בָּאתִי לִגְאֹל אוֹתְךָ

מֵהַחֲמוֹרוֹת

שֶׁל אַלֶנְבִּי.

אֲנִי הַמְּשִׁיחָה,

אֶבְנֶה לָנוּ מִקְדָּשׁ יְרוּשָׁלְמִי.

בְּלֹא פַּעֲמוֹנֵי כְּנֵסִיָּה,

רַק שׁוֹפָרוֹת.

בְּלֹא שְׁבָרִים,

(תְּרוּעָה)

רַק תְּקִיעָה –

וְָאז תִּקְרָא בִּשְׁמִי

וְנִגָּעֵל

***

"אמר ר' אחא… ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" (מדרש זוטא, מגילת רות, פרשה ד')

לא יכול להיות שהוקם לנו אתר שירה כל כך יפה ולא אפרסם בו משיריה של המשוררת הצעירה זה מקרוב באה, גפן מרגלית כנעני (ילידת 1999, חסידת ברסלב המתגוררת בקרית גת) ולכן הנה אני מפרסם כאן את אחד משירי הדגל המז'וריים של ספר ביכוריה, "אני המשיחה" (2025, הוצאת פרדס, עריכה: לי ממן, עמ' 79-78), השיר שמתוכו לקוח שם הספר הנ"ל (על הספר בכללותו כתבתי בשעתו רשימה, שפורסמה בחודש מאי האחרון במדורי שבמוסף לתרבות וספרות של עיתון הארץ, משורר בשטח, תחת הכותרת: "לגייס המון אומץ כדי לחיות"). "חולת רוח הקודש" ולמעשה שירי הספר בכללותם, חושפים בפנינו משוררת עזת-מבע, בעלת קול ייחודי, חדש ומסקרן, שהמטען הרוחני שאותו היא מביאה לשיריה הוא עמוק מני ים. בגב הספר מצוין כי גפן מרגלית כנעני היא "אקטיביסטית חברתית ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה". עורכת הספר מיטיבה לתאר את המהלך שגפן עושה, היא "משוררת-נביאה: המנעד שקולה עובר בו, יש בו תמיד מן הבשורה, מידיעת האוב. זה קול שיונק במובלע ובמוצהר מתת ההכרה הוולכי, הנפתחת כמניפה לעבר העולמות המתקשרים עם כוחות שמעבר לגשמי; המשוררת הידעונית, שדווקא בשל יכולתה להלך על הקו בין השפיות לשיגעון יודעת מה שאחרים אינם יודעים: את שפתו של הסוד. אבל כדי לדבר בשפת הסוד יש לדבר ולמועד, להשתמש במילים ולפקפק בכוחן, למרוד בהיגיון באמצעות אינטואיציה ראשיתית, לאבד הכל ולשוב ולקנות את עולמך. והמלים הן המטבעות.". בשיר שלפנינו, "חולת רוח הקודש", החזרה הדו-טורית על המילים "אני המשיחה / באתי לגאול אותך" יוצרת אכן ציפייה הולכת ונבנית של גאולה קרבה אבל דווקא אז בסוף השיר יש מעין שבירת לוחות שלה, פקפוק, הירתעות ממנה, היצמדות לאנושי.

יחד עם זאת, הפקפוק לא נובע מהיעדר כוח ואמונה של הדוברת בשיר, בת-דמותה של המשוררת. אלה נובעים דווקא מהרוח, מהשירה העברית ולא מהמלחמות. המשיחה הנשית רוצה לבשר לעולם על גאולה מסוג חדש, אולי כזו שיש בה, בפשטוּת, אהבת-אמת, בין גבר לאישה, בין בני אדם, כמו שנאמר בשיר השירים, ב, פסוקים ה עד ח: "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני… השבעתי אתכם בנות ירושלים… אם תעוררו את האהבה עד שתחפוץ".