"השירה היא המראה של הנפש שלי" / טל פאר עם השאלון על שירתו של משורר החודש שלנו, אביחי קמחי
אביחי קמחי הגיע אל השירה בגיל 48, ומאז היא הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. ספרו הראשון, רשימון סרטן, סיפורת אוטוביוגרפית, ראה אור בשנת 2011. מאז פרסם ספרי שירה רבים, בהם ללכת, לנווט לבד בחושך, הולך בירושלים, קטמון הישנה, ארעי, מן המעט, לא הלכתי לטיפול ודבר הקורה בעונת מעבר. בשנת 2020 ראה אור ברומניה גם ספרו הדו לשוני, עברית רומנית, הולך וכותב, בתרגומו של מנחם מ' פאלק. ספרו החדש, ללכת למקום אחר, רואה אור ב־2026 בהוצאת עמדה.
עבור קמחי, הכתיבה אינה רק עיסוק אמנותי אלא צורך של ממש. "אני אוהב לכתוב שירה, ולמעשה יש בי הכרח עז לכתוב אותה. אני מחויב לשירה; היא חלק חשוב ביותר בחיי." הוא אינו יוצא אל הכתיבה מתוך נושא קבוע או תמה מועדפת. לדבריו, המקריות, ההשראה, החיפוש אחר מקוריות והרצון להתחדש, ואולי גם לחדש, הם שמובילים אותו משיר לשיר.
דווקא העובדה שהגיע אל השירה בגיל מאוחר הותירה אותו, לדבריו, פתוח במיוחד לקולותיהם של משוררים אחרים. ביאליק היה הראשון שהשפיע עליו, בעיקר בשירים העוסקים באהבה ובאכזבה ממנה, ולצדו לאה גולדברג. בהמשך מצא את עצמו מושפע ממשוררי דור המדינה, יהודה עמיחי, נתן זך ודוד אבידן, כאשר עמיחי תפס מקום מרכזי במיוחד בהתפתחותו כמשורר. גם עבודתם של עורכיו הותירה חותם על כתיבתו: מרדכי גלדמן, שערך את ספרו השני, ונועה שקרג'י, שערכה את ספרו השמיני.
קמחי אינו כותב כשקורא מסוים ניצב לנגד עיניו. "השירה שלי אינה מכוונת לקורא כזה או אחר. שיר שלי הוא מראה של הנפש שלי." ובכל זאת, המפגש עם הקורא חשוב לו. די מבחינתו בכך שמישהו ימצא את עצמו בשיר, בחלק ממנו ואפילו בשורה אחת. "אם הצלחתי לעורר מחשבה או תהייה אצל קורא או קוראת, אני רואה בזה הישג."
גם את מקומה של השירה בעידן הרשתות החברתיות הוא רואה כמורכב. העידן הדיגיטלי, מבחינתו, הוא "ברכה וקללה הכרוכות זו בזו": האפשרות של כל אדם לכתוב ולפרסם מעניקה חופש יצירה חסר תקדים, אך בה בעת מציפה את המרחב בטקסטים שלא תמיד מצליחים לחרוג מגבולות ההגיג האישי והחוזר על עצמו. למרות זאת, קמחי מאמין בכוחה של שירה טובה למצוא את דרכה אל הקורא: כשהיא מתפרסמת, הוא אומר, היא "מזדקרת מעל ובולטת לעיני הקוראים".
אולי בכך נמצאת גם תמצית תפיסתו השירית של קמחי: השיר מתחיל במקום פרטי מאוד, כמעט הכרח פנימי, אך אינו מסתיים שם. ברגע שהוא פוגש קורא, מעורר בו מחשבה, תהייה או זיכרון, אפילו באמצעות שורה אחת, הוא כבר נעשה גם שלו.
בְּעוֹלָמִי הַזָּעִיר לְעֶרֶב שַׁבָּת מָקוֹם מְכֻבָּד
מִטַּיֶּלֶת אור עֲקִיבָא לְטַיֶּלֶת קֵיסָרְיָה עַד
נְאוֹת גּוֹלְף וַחֲזָרָה רֹאשִׁי מוּצָף סֵרוֹטוֹנִין
נִזְכָּר בְּבָקְרֵי שִׁשִּׁי בִּירוּשָׁלַיִם מֵבִיא חַלּוֹת
טְרִיּוּת שֶׁל אַנְגֶ'ל שֶׁיֻּנְּחוּ עַל פְּלָטַת שַׁבָּת
וִילַוּוּ דְּגֵי בּוּרֵי וּטְחִינָה מִשְׁפָּחָה מְקַדֶּשֶׁת
עַל יַיִן נוֹסְטַלְגִּיָּה מְתַעְתַּעַת שֻׁלְחָן מָלֵא
וּבְאוֹתָהּ הַמִּדָּה רֵיק
(עמ' 27)
- לשאלון מצורף צילום של הכריכה הקדמית של ספרו החדש של אביחי קמחי; עיצוב העטיפה: לאה ווילף; תמונת השער: "מצב" מאת שלמה ישראלי
