אגי היקרה, אגיצו ברשותך, פרסמת עד כה 21 ספרי שירה החל מ"קודם תפסתי רגע" (1968, ירון גולן), "נני ושנינו" (1972, עקד), עבור ב"גלופּ" (1980, הקיבוץ המאוחד), "יומן מטע" (1986, כתר), ו"יונת פקסימיליה" (1991, הקיבוץ המאוחד) ועד האחרונים עד כה, ביניהם: "מה לך נשמונת" (2019, הקיבוץ המאוחד), "קפל" (2020, כנ"ל) ו"שירים זה מכשפות" (2024, כנ"ל). עבור קורא השירה החדש בן זמנינו או הקוראת, עם איזה ספר שלך כדאי לך לדעתו להתחיל ומדוע (יכולה לצטט כאן משיר מתוך הספר שתבחרי)?
אכן פרסמתי ספרים רבים, גילי הוא גיל המדינה והשירים הם פסקול של חיים. לשאלתך עם איזה הייתי ממליצה להתחיל קשה קצת לענות. כולם היו בני. פגישה עם משורר/ת זה כמו פגישה ראשונה עם זולת. רושם ראשוני. אני זוכרת בגיל צעיר את הדלת הראשונה שנפתחה לי, המפגש הראשון שלי עם שירה, שירת רחל, לא אשכח את הפליאה מזה שיש שפה אחרת, שפה שמתחבאת בתוך שפת היומיום. רגע קסום. מכל ספרי הייתי ממליצה על המבחר "מלאך החדר" המכיל (במחיר ספר אחד) ארבעה ספרים במלואם מהשנים האחרונות כי יש בו מנעד רחב של נושאים ["מלאך החדר" ראה אור ב-2015 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכיל את קובצי השירה הבאים: "מומנט" (2003); "ביקור בית" (2009); "סידור עבודה" (2012) ו"ערה" (2013)]. קשה לבחור שיר אחד, עם זאת, הנה אחד קצר:
ארנבת
אַרְנֶבֶת קְטַנָּה
לְכוּדָה בְּאוֹר
מִתְרוֹצֶצֶת בְּתוֹךְ הָאֲלוּמָה –
הִנֵּה אֲנִי מְכַבָּה בִּשְבִילֵךְ
אֶת פָּנָסֵי הַמְּכוֹנִית
וְנוֹהֶגֶת בָּחֹשֶךְ.
משוררות צעירות, שרוצות לפרוץ היום קדימה, מה את יכולה לספר להן מניסיונך על השלב הזה בחייהן האמנותיים? מה הן צריכות לעשות ומה לא? (כוחה של השאלה הזו יפה גם למשוררים צעירים, כמובן). בערך על שמך בויקיפדיה קראתי ששלושת הספרים הראשונים שפרסמת לא זכו להכרה והתייחסות ורק עם צאת ספרך "יומן מטע" לאור, שירתך הפכה למוכרת יותר. התיאור הזה נכון?
התיאור נכון. ספרי "יומן מטע" בעריכת דוד וינפלד, היה הספר הראשון הבשל שלי (הודפס מחדש על ידי הוצאת אבן חושן) והוא ראה אור כשהייתי בת 41, גיל מאוחר יחסית. לפניו יצאו כמה ספרים שהיו בבחינת ניסוי כלים. את הראשון אפילו השמדתי. יש לזכור שזאת הייתה מציאות שונה, טרום אינטרנט ורשתות חברתיות, והפרסום התרחש רק במוספי הספרות ומפה לאוזן. עם זאת, עכבה היא תמיד לטובה ולא כדאי למהר להוציא ספר רק כי סיימת איזו סדנה או קיבלת מחמאות שטחיות בפייסבוק או באינסטגרם. עצה טובה לזה אפשר למצוא בשירו הידוע של קוואפיס [המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס, 1933-1863] "אִיתָקָה": "כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה / שְׁאַל כִּי תֶּאֶרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד / מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת". חשוב קודם ללמוד, לקרוא שירה טובה, שירת עולם, להשכיל, לפרסם פה ושם, להכיר את העולם הספרותי בו אתה פועל, להשתתף באירועי שירה, לפלס דרך לאט. ספר ראשון כמוהו כתעודת זהות ולא נורא אם הוא בבחינת רק על עצמי לספר ידעתי. אחריו אומרים תמיד 'נראה איך יהיה הספר השני'. שם כבר צריך להרחיב את הרדיוס, להתייחס לסביבה, לאהוב משהו, להסתייג ממשהו, לא למהר. זה כמו שנכנסים לחדר וקודם בוחנים, מקשיבים, קושרים שיחה עם מישהו שמוצא חן, אבל לא מיד מתחילים לדבר בקול לפני שסופגים את האווירה.
מה דעתך על עולם השירה הישראלי בימינו? על תרבות השירה בישראל? על שירה בעידן הרשתות החברתיות וה-Ai? כמשוררת מובילה, אלו משוררות ומשוררים מהדור הצעיר שלנו תפסו את עיניך כקוראת?
עולם השירה בארץ, למרות המקוננים, חי, בועט ומעניין. קל מאד לפרסם, קל מאד להוציא ספרים בתשלום, בלי לקטורה, פוסט מודרניזם, מי קובע וכו'. אבל כמו בכל תחום מי שמבין מבין את ההבדלים. מוזיקאים מבינים, ציירים מבינים, יודעים להבחין בין עידית לזיבורית. מה שמפריע לי, ואני אומרת את זה כמנחה של סדנאות שנים רבות וכמי שפוגשת משוררים בתחילת דרכם, זה שרבים חושבים שאפשר לנתק קרוא מכתוב. לא סתם נאמר 'קרוא וכתוב' ולא להפך. אי אפשר לבנות בית על חול. השכלה זה חשוב. זה לא לגמרי באשמתם כי בחנויות הספרים קשה למצוא שירה קלאסית. בארצות אחרות אין מצב שחנות ספרים לא תחזיק שייקספיר, דיקנסון, רילקה וכו'. אצלנו כמעט ואין, ואם כבר יש משהו זה בקצה החנות אי שם בפינה נידחת. לצערי זאת תופעה רוחבית שאינה ייחודית רק לשירה, גם בפוליטיקה נוטים לשכוח או לזלזל בעבר, במקום לתת כבוד למי שיסד, למי שבנו את המדינה, למי שהנהיג, מהר מאד מופעל פה המחיקון הפוליטי אבל אין עתיד אם אין כבוד לעבר. יש בארץ שירה צעירה נהדרת, משום מה יותר שירת נשים. אני גאה מאד בזה שרבים מהם היו תלמידי, אם בהליקון או באוניברסיטה או בבית אריאלה. לא אנקוב בשמות כדי לא לדלג אבל אני זוכרת למשל כשלימדתי בעלמא בתל אביב, ישבו בסדנה שלי אלי אליהו וענת זכריה, שעשו מאז דרך ארוכה. אני זוכרת בסדנאות הליקון את גלעד מאירי, ליאור שטרנברג, שחר מריו מרדכי ורבים אחרים, מאוחר יותר את מאיה וינברג, אורין רוזנר, יעל סטטמן, וסליחה אם איני מזכירה את כולם אבל אני מתמלאת שמחה וגאווה כשאני קוראת שירים שלהם בהמשך הדרך.
ציינתי למעלה את מספר ספרי השירה שפרסמת עד כה ולאחרונה קראתי גם מסה נרחבת שלך על שירת המשורר הגרמני הנודע ריינר מריה רילקה (1926-1875) במוסף לתרבות וספרות של עיתון הארץ. ציפור קטנה וחביבה לחשה לי לקראת הריאיון הזה שגם עומד לראות אור ספר לילדים פרי-עטך? האמנם? תוכלי לספר לנו על כך מעט? בשירך "קַו הנמלים" כתבת: "משוררוּת היא בסך הכל סרבול / ילדותי הנזקק עדיין לתפוחים – / היו חמישה, / שניים נפלו / כמה נותרו." ("מבחר וחדשים", 2003, מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 51, ב). אני מניח שספר הילדים שלך לא יהיה סרבול משוררי… . תוכלי לצטט לנו מתוכו קטע אחד לדוגמא?
המסה הנרחבת על "אלגיות דואינו" של רילקה, שפורסמה ב"הארץ", היא תקציר של מאמר גדול יותר שהתפרסם בגרמנית בספר רילקה חגיגי לציון 100 שנה לפטירתו, שיצא בהוצאת המגזין "מארבך" והוצאת הספרים "הנסר". בהוצאה זאת עומד לצאת בנובמבר מבחר מקיף רטרוספקטיבי של שירַי בעקבות ספר שכבר יצא בשנה שעברה ומאד הצליח. אני חושבת שזה ראוי לציון על רקע החרם הספרותי אותו אנו חווים בימים אלו, חרם של הוצאות ספרים בעולם, חרם של משוררים שאוסרים לתרגם את שיריהם לעברית, והנה דווקא בגרמניה מדיניות אחרת. ספר הילדים שכאן אני מספרת עליו לראשונה, מרגש אותי אפילו יותר מספר שירים חדש, "נשל", שעומד לראות אור בסתיו. זה ספר לילדים ומבוגרים. מדובר בשיר אחד בלבד, השיר על המורה (הרומני…) למתמטיקה אפשטיין, ששלח אותי לרעות אווזים, השאיר אותי כיתה ואמר שאם לציפור היה השׂכל שלי, היא הייתה עפה אחורה. מופלא בעיני שאחד שבא ממדעים העליב אותי במטפורה. כאילו ידע לפני שככה אבין. שיר של צמיחה מתוך פצע, עלבון שהופך לברכה. את השיר מלווים איורים מופלאים של עובדיה בנישו, המוכשר במאיירים. הספר ייצא ביולי בהוצאת הקיבוץ המאוחד. [אגי מתכוונת כאן לשירהּ המפורסם "אווזים", המופיע בספרהּ "ביקור בית", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2009].
הריאיון הזה מתקיים בזמן הפסקת האש בין ארה"ב וישראל לבין איראן ובין ישראל ולבנון וחיזבאללה ולאחר כשנתיים וחצי של מלחמה בלתי פוסקת מאז טבח השבעה באוקטובר 2023 ועד היום. כמשוררת שעֵרָה למתרחש מסביבה גם מן ההיבט הפוליטי והחברתי, מה יש לך לומר להנהגה שלנו בעקבות האירועים האלו? ולחברה בישראל? את חוזה לנו עתיד ורוד, טוב יותר או חלילה קודר?
המשפט הראשון שקפץ לי כתשובה לשאלתך הוא שיר של יונה וולך שנפתח במילים "אוי ציפורה לאן נתקענו". הלוואי והייתי יכולה לחזות עתיד ורוד במקום חשרת העננים הקודרת שמעלינו. קשה לראות איך הארץ היפה והאהובה שלי נשטפת בגל עכור של לאומנות ומשיחיות ותופעות לא יאומנו של אכזריות ובורות, כספים שזורמים לשורפי דגלים במקום למשרתים ולתורמים, לחינוך לבריאות, ליישובים שבגבול. קשה לחזות במדרון האלים, בשחיתות, בשיסוי, בגלריה האנושית של השלטון, כאשר על כף המאזניים שמנגד, אנשים טובים, עזרה הדדית, הנוף שלנו, השפה, המוזיקה, האמנות בכלל, מה יהא על כל זה, אינני יודעת. לצערי אינני מהאופטימיים. רואה שחורות אך מקווה לטוב, מקווה שאיננו חיים בין השואות.
*** צילום המשוררת המצורף לריאיון: פוני בז'יז'ינסקי
