קטע הפתיחה מתוך המחזור: "היושבת בכרמים" / סיגל אשל
פְּרִי אַחֵר אֲנִי
טַעֲמִי אֵינוֹ נָהִיר.
הִבְכַּרְתִּי בַּחֲקַל נִדָּח
מוּל עֵצִים שֶׁנּוֹפָם מַכְבִּיר וְהוֹלֵךְ
הִבְשַׁלְתִּי לְאַט
מוּל פַּרְדֵּסִים עַתִּירִים,
וְהַכֹּל טָעֲמוּ הֲדָרִים וְדָרְשׁוּ הֲדָרִים.
פְּרִי אַחֵר אֲנִי
הַהִבְשַׁלְתִּי לְלֹא דּוֹרֵשׁ?
לפנינו קטע הפתיחה של המחזור "היושבת בכרמים" על משקל "היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך השמיעיני" משיר השירים ח, יג, מתוך ספר השירים השלישי, החדש, של משוררת החודש שלנו, סיגל אשל, "אישה בלי רישיון" (2025, הוצאת עמדה, עורך ראשי: רן יגיל, עמ' 30). ב"חקל נידח" שבטור השני הכוונה לשׂדה נידח (חקל היא מילה ארמית-תלמודית ומוכר הצירוף 'חקל תפוחין קדישין' ככינוי לשכינה הקדושה בליל שבת). אפרופו ט"ו בשבט החל היום, ראש השנה לאילנות, מה יכולה להיות המשמעות של הצירוף "פרי אחר אני"? האם הוא מכוון רק ליושבת בכרמים או אולי גם למשוררת עצמה, המדמה את עצמה גם לאישה בלי רישיון (על משקל הפראזה הגברית השוביניסטית הידועה: 'מי נתן לך רישיון ילדה'). והאחרוּת כאן, במה היא נמדדת, מעבר לפירוש הליטרלי של השיר או מקטע השיר מתוך המחזור, כלומר של פרי שטעמו אינו נהיר, לא ברור ומובהק מספיק כמו של פירות ההדרים המוזכרים בהמשך כמעט בערגה ("והכל טעמו הדרים ודרשו הדרים")? יכול להיות שזו אחרוּת נקודתית לשירי המחזור הזה, המתארים את היושבת בכרמים, אבל יכול גם להיות שזו אחרוּת קיומית, אקזיסטנציאליסטית המשקפת את תפיסת העצמי של המשוררת אשל. ובכלל, ממתי פירות מדברים? שימו לב לזה שהפרי כאן מדבר או מדברת, יכול להיות שזה קורה בלי משׂים ואנחנו פשוט לא יודעים להקשיב?
הקרדיט לצילום המצורף הוא של קיטי לוי (אחותי), מטע רימונים, מושב קידרון, תחילת 2026.
