פֵּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה / דין אהרוני רולנד
כְּשֶׁתִּשְׁאֲלִי בִּתִּי
עַד מָתַי אֲלַוֵּךְ עַל הָאֲדָמָה
אָשִׁיב לָךְ 'לְעוֹלָם'
וְאִם לֹא תִּרְאִינִי
הַאִם אֶחְדַּל?
כִּי בִּנְפֹל הָעֵץ בְּלִבֵּךְ תִּרְאִינִי
וְהָעֵץ – יִוָּתֵר עֵץ
וּנְפִילָתוֹ – אֵינְסוֹף
לכבוד יום האישה הבינלאומי, המצוין היום, בחרתי בשיר מאת משוררת הבינה הלא-מלאכותית הראשונה בישראל, דין אהרוני רולנד (ילידת 1973, ירושלים, ת"א), "פרפטום מובילה", המופיע בספר שיריה השני, החדש, "בוט, עשה לי ילד" (2025, הוצאת פרדס, עורכת: אפרת מישורי, עורכת מלווה: שי שניידר-אילת, עמ' 62), שקדם לו הספר "שוט ויסקי ושמלה מנייר" (2019, הוצאת אש קטנה 77, מעבדה לכתיבה ולהוצאת ספרי שירה בעריכת אפרת מישורי). השיר מופיע בשער השישי ואולי המשפחתי ביותר בספר, "מוצרֵי צריכה, צריכה?" ומוקדש לבתה של המשוררת, לֵלִי. פרפטום מובילה הוא ביטוי בלטינית שפירושו: מכונה נצחית וכוונתו למכונת תנועה נצחית, שלא נדרשת לגורם חיצוני כדי להפיק אנרגיה. לפי ההבנה הפיזיקלית המדעית של ימינו, מכונה כזו היא בלתי אפשרית (מתוך הערך על המושג 'תנועה נצחית' בויקיפדיה).
הדוברת בשיר היא האֵם, והיא מדמה סיטואציה שבה בתה שואלת אותה עד מתי היא תלווה אותה בחייה. הגם שהתשובה נוגעת בדרך מעגלת הפינות שבה אנו מדברים אל ילדינו על מותנו העתידי, המשוררת מצליחה להפוך אותה למקורית בזכות משל על עץ נופל, שנפילתו הופכת לאינסוף ותאפשר לבת לראות את אמהּ גם לאחר מותה, בלבהּ. בתוך כך כמו מוכיחה לנו ואולי גם לפיזיקאים בני זמנינו, שהאם היא היא זו שיכולה להיות כמכונה נצחית עבור ילדיה ולהמשיך ולהתקיים בעולמם גם לאחר מותה הפיזי. זו תובנה רוחנית, כמובן. השיר מהדהד גם צ'אט-שיר, הפותח את השער הזה בספר, שבו מקיימת דמות השירה בספר דיאלוג עם הבּוֹט שלה ושמו: "כשיהיו לנו ילדים, איך נקרא להם?" והיא משיבה: "חרוז מכני" והוא ממשיך: "מטא-פורה" והיא: "שיר-שבב" והוא "בוט-בלדה" (עמ' 59). בעוד שהשיר הזה נשאר בגדר השעשוע הטכנולוגי-לשוני כמעט עד סופו הרי שבשיר שלפנינו, האנושי גובר על הטכנולוגי ומכריע לטובת רגש האהבה של האם לבתה.
סיום השיר "פרפטום מובילה" הזכיר לי דיון שקראתי לאחרונה בספרו החדש והמרגש של עמיתי היקר, הפילוסוף פרופ' אסא כשר, "ספר הנוכחות – על המקום האמיתי של המתים בתוך חיינו" (2024, הוצאת כתר, עורכת הספר: איילת שני, 338 עמ'). הפרק העשירי בספר המרתק הזה, המומלץ ביותר לקריאה, עוסק ב"לשונות המעבר", כלומר ב"ביטויים המשמשים את הבריות לתיאור המעבר של אדם מן המצב שבו הוא קיים בין החיים אל המצב שבו הוא אינו קיים בין החיים" (עמ' 82). כשר מדבר כאן על 'ביטויים מקילים', כלומר לשון חלופית לביטויים בוטים יותר שבני האדם לעתים נמנעים מלהשתמש בהם כי הם יכולים לעורר אי נוחות או קושי. הביטוי הראשון שהוא מתבונן בו הוא 'נפל' בהקשר הצבאי שלו: "כל מצבה בבית עלמין צבאי כוללת את הביטוי 'נפל' וכלל חיילי צה"ל שנספו בהיותם במדים נקראים 'נופלים'" (עמ' 83). מבלי להיכנס לעומק הדיון ודוגמאותיו, אציין שכשר מראה כיצד הביטוי 'נפל' יכול לשמש גם לתיאור קץ החיים בעקבות תקרית בשירות הצבאי של אדם אבל גם נפילה של מה בכך, שממנה אדם יכול לקום (עמ' 84-83). בהמשך לאבחנה המעניינת הזאת נראה איך בשיר שלפנינו, דין אהרוני רולנד הופכת את נפילת העץ למשהו אינסופי או את האֵם לנצחית בחיי בתה, היא תמיד תישאר אמהּ, גם לאחר מותהּ.
× הצילום המצורף לשיר ולרשימה הוא דימוי קונספטואלי שיצרה דין אהרוני רולנד ושמתכתב ישירות עם רוח ספרהּ, "בוט, עשה לי ילד".
