פֹּה לֹא צְפוֹן קוֹרֵיאָה / טליה פרידמן

צפון קוריאה / טליה פרידמן

וּבְנֵי אָדָם נֶעֱלָמִים בִּצְפוֹן קוֹרֵיאָה.

כְּמוֹ עֲרָפֶל הֵם נְמוֹגִים – וְאָז אֵינָם.

וְאִישׁ לֹא מְחַפֵּשׂ וְלֹא טוֹרֵחַ,

כָּל צְעָקָה אֵינָהּ נִזְעֶקֶת מִגְּרוֹנָם.

וּגְזַר-דִּין מָוֶת אֶפְשָׁרִי בִּצְפוֹן קוֹרֵיאָה,

כִּתַּת יוֹרִים נִשְׁמַעַת לִפְקֻדָּה.

וְהַנִּדּוֹן – הוּא עַל בִּרְכָּיו כּוֹרֵעַ,

פְּקֻדַּת שַׁלִּיט שׁוֹפֶכֶת אֶת הַדָּם.

וּפֹה לֹא צְפוֹן קוֹרֵיאָה. פֹּה רַק אַתְּ,

שֶׁהֶעֱלַמְתְּ אוֹתִי כְּמוֹ כְּפוֹר וּפִיחַ.

הָרֹעַ בָּךְ צָמַח וּבָךְ דָּבַק

אֲנִי אֶכְתֹּב עַד שֶׁיִּבְקַע אַט אַט

הַצֶּדֶק. אֶת אַהֲבָתִי עַל פִּיהָ

הָפַכְתְּ. וְלֹא נוֹתַר מִמֵּךְ דָּבָר.

השיר "צפון קוריאה" מופיע בספר השירים השני של המשוררת טליה פרידמן (ילידת 1970, תל אביב), "פקעות של זעם" (2024, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה: דורי מנור, עמ' 39). השיר נכתב בתבנית הסונטה (14 טורים המחולקים לארבעה בתים בתבנית הסונטה הקלאסית של ארבעה טורים לכל אחד משני הבתים הראשונים ושלושה לכל אחד משני הבתים האחרונים ובתבנית חריזה משורגת בשני הבתים הראשונים ומשולשת בשני הבתים האחרונים: אבאב / אגאג / דהו / דהו) והוא משווה בין היחסים שיש בין שלטון דיקטטורי כמו בצפון קוריאה לבין האזרחים ובין יחסי האהבה שיש או שהיו בין הדוברת בשיר לבין מי שהייתה כנראה אהובתה ופגעה בה עד כדי כך שהעלימה את אישיותה מעליה. אבל הדוברת לא נכנעת. היא מתנגדת: "פה לא צפון קוריאה", היא קובעת ומוסיפה: "אני אכתוב עד שיבקע אט אט הצדק". כלי הכתיבה שלה, השירה, האמנות, היצירה, משמש אותה להשיב מלחמה שערה ולהתקומם כנגד מי שאיימה לכלותה. אצטט הפעם מסוף דברי העורך, דורי מנור, המופיעים בגב הספר ורלבנטיים גם לקריאת השיר הזה: "כל יצירתה של פרידמן, מראשיתה ועד תומה, היא מאבק הרואי בחרדת ההתפרקות הזאת – מאבק שסיכומו רב היופי ועז המבע הוא 'פקעות של זעם', ספר שירתה השני".