שִׁירַת הָאֲדָמָה לְעוֹלָם לֹא תֶּחְדַּל / אמיר אור

בחצי נתיב חיינו / אמיר אור

אתם הנכנסים, זִנחו כל תקוה

כִּנֵֶי הָאָרֶץ רוֹעוֹת בִּשְׂדֵה גּוּפֵנוּ,

מוֹצְצוֹת מִדָּמֵנוּ, בִּלְעָדָיו יָמוּתוּ –

זָנוֹת אֶת עוֹלָמָן.

כִּנֵּי הָאָדָם מַטִּילוֹת בֵּיצֵיהֶן וּמֵתוֹת

כְּתָאֵי חַי הַנּוֹלָדִים וְכָלִים

בְּגוּפוֹ הֶעָדִין שֶׁל הַנְּחִיל.

מַטִּילוֹת וּמֵתוֹת כִּנֵּי הָאָרֶץ,

אַךְ שִׁירַת הָאֲדָמָה

לְעוֹלָם לֹא תֶּחְדַּל.

בסוף ספר-שיריו החדש של המשורר והמתרגם אמיר אור, "זנח כל תקוה: היה" (2026, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 90 עמ') מופיע מקרא, המפענח חלק מהאמרות והציטוטים המופיעים במהלך השירים או הפרפרזות להם וגם מבאר לגבי המשוררים/ות שמשיריהם תרגם בספר הזה. לגבי השיר הנוכחי, המופיע בתחילת הספר בעמ' 12, בשער הראשון, "החידה", נכתב במקרא כך: "בחצי נתיב חיינו": דנטה, התופת 1, 1 ולגבי המוטו לשיר, "זנחו כל תקווה אתם הנכנסים", מובא המקור שלו באיטלקית: Lasciate ogne speranza voi Ch`intrate והיא הכתובת מעל שער הגיהינום, משם מתחיל דנטה את מסעו; התופת, 3, 9.

הכוונה כאן היא ליצירה המונומנטלית, "הקומדיה האלוהית" מאת המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי מראשית המאה ה-14 ובאופן ספציפי לחלק הראשון שלה, התופת (Inferno) ולתחילת השיר הראשון, המתחיל במילים "באמצעו של מהלך חיינו / מצאתי את עצמי ביער אפל, / על כי אבדה הדרך הישרה" (מתוך מהדורת ראובן כהן, 2014, הוצאת מאגנס, עמ' 3 [בפרויקט בן-יהודה מופיע תרגום היצירה מאיטלקית מאת עמנואל אולסבנגר משנות ה-40 וה-50 של המאה שעברה וכדאי לעיין גם בו]) ולתחילת השיר השלישי, ששימש כנראה כמקור ההשראה של השיר "זְנח" או "אמר השער" של אור (עמ' 55) וכולל את הטורים הבאים: "הניחו כל תקווה, אתם הנכנסים. // את המילים האלה, שצבען קודר, / כתובות ראיתי על כותרת שער" (עמ' 22). הדובר ביצירה של דנטה, בן-דמותו, הנמצא אמנם במחצית חייו, מתקשה להבין את פשרן של המילים הכתובות בשערי הגיהינום, התופת ואילו אור, במרחק של יותר מ-700 שנה מהעת ההיא מנסה דווקא באמצעותן לפענח את פשר חיי האדם. הכיוון שלו הוא כמעט הפוך לעומת זה של דנטה, הפונה לעולמות השמיימיים, שהתופת, הפורגטוריו, כור המצרף והעדן, שוכנים בהם. כאמור, אור פונה אל הכאן והעכשיו וגם אל האדמה ושירתה ומבקש להאיר את דרכו של האדם בעולם חרף מצוקותיו. אולי לא במקרה, רבים מהתרגומים היפים של אור, המובאים בשער הרביעי של הספר, "המיתוני", עוסקים באהבה ובחשיבותה כאמונה העיקרית של האדם.