מהי שירה עבורי / גפן מרגלית כנעני
לשם כתיבת רשימה זו אני נדרשת להשתחרר מכל המסות האקדמיות, לקרוא
את שירתי כמו מפה. התשובה לשאלה הזאת שינתה צורות בחלוף השנים.
בתחילה השירה הייתה חומר קריאה מדעי המפענח את הנפש כמו הייתה נגיף.
באולפנה בקרית גת למדתי לבגרות בעיקר שירי ביאליק, ושיר בודד של זלדה.
לא ידעתי שקיימים משוררים צעירים. המדפים הספורים של השירה בספרייה
העירונית גילו לי על יונה, מאיר ויאיר. משוררים מתים שהיו עבורי ההגדרה
לשירה עכשווית. לא ידעתי מקיומם של רועי חסן, ישראל דדון, אילן ברקוביץ',
שז עוז, גל נתן. חקרתי את עצמי; חדרי היה מעבדה והשתמשתי בספרים
"המאובנים" ההם כמיקרוסקופ. שירים נתלו על קיר כמו נוסחאות.
אחר, התחלתי לכתוב בעצמי. כמי שגדלה במקום בו קיימת ישות ושמה חשומה
(בושה במרוקאית), האוסרת ליידע אחרים שאת פוסט טראומתית, מכורה,
מתקשה לרצות לחיות – השירה הפכה ללשון, לשיניים ולשפתיים שלי. שירה הרי
מותר לפרסם, תמיד ניתן לומר זאת מטאפורה, זה דימוי. סלט הוא פרח וחבל
תלייה חבל טבור, אפשר הוא חבל בנג'י. מרגע שהגיח שירי הראשון גיליתי
שהשירה היא פעולה קיומית ולא רצונית שלי, כמו נשימה, כמו עיכול. מילים
שהיו משקולת כל חיי החברתיים הפכו למצוף, משל הייתי ציפור שקלטה פתע
שאין הכנפיים מוטות כבדים בצדי גופה. בהמשך עברתי לתל אביב ונדהמתי
לגלות כמה משוררים צעירים ישנם, חשבתי באמת ובתמים שאני יחידה בעולם.
אחרי התקיפה המינית שעברתי הרגשתי שהוסרו עפעפיי. זה דימוי שגר בראשי
שנים, עוד כילדה הרגשתי שכל חוויה קשה מידי תולשת לי ריס, אמצעי הגנה
על עיני – כשהתקיפה בגיל 18 כבר ממש הותירה אותי חסרת עפעפיים. חשתי
שנידונתי לראות לעד את כל מי ומה שכואב, פצוע, בוהק מרוב יופי, מקולקל
ובר תיקון. חשתי כי השביעוני לכתוב על זה בדיוק. השירה קיבלה עוד תפקיד
מהותי, היא אפשרה לי לבוא חשבון עם מי שפגע בי ועם כל מי שסירב לראות
את הפגיעה הזאת. כל אות אמרה: היזהרו בבני עניים, שמהם תצא שירה.
בשירה ההיא שלי נעשה ניסיון טוטאלי לתלוש לכל העולם עפעפיים, שיראוני.
שלא יהיה אפשר להם לעצום עוד עיניים מלראות אותי – אותי ואת כל מי שעשו
בה מה שרצו בגוף ובנפש; את כל מי שזחלה אל מחוץ לגופה ואצלה הנפש לא
נעצמת בקלות מאז. שיראו את שאני רואה.
כשבגרתי וטופלתי, השירה הפכה למעשה של לחיות בבת אחת, כמו לקפוץ
מבניין – רק הפוך. היא הייתה דרך להאריך את חיי המדף של נפשי בגופי
המתכלה מדי יום, להרגיע כאבי פנטום של איברים שתרמתי למגע. היא הייתה
כלי לתביעת בעלות על כאבי, על גופי, על הביוגרפיה שלי. כתבתי כדי שלא
יכתיבו את סיפורי או ימחקוהו. כתבתי כמתגברת על הביוגרפיה שלי, כמבקשת
נחמה במילותיי עבור כל עקורות העפעפיים מרצון ושלא מרצון, אלה שלא
צריכות שירה כדי לראות. ישנו שיר בספר השירה שלי "אני המשיחה", המספר
על ראיון בו נשאלתי מתי ולמה החלטתי להפוך משוררת. בשיר "בציר 21" אני
מספרת שהשאלה נשמעה לי כמו לשאול את הגפן "לָמָּה הֶחְלַטְתְּ לַהֲפֹךְ יַיִן? /
וְהִיא לֹא יְכוֹלָה לַעֲנוֹת / לָמָּה שֶׁרַגְלוֹ שֶׁל זֶה / שֶׁדָּרַךְ עָלֶיהָ אַחֲרוֹן / עוֹד תְּקוּעָה / לָהּ בַּ…" (עמ' 10).
מעל הכל, היום השירה היא המקום שבו "אני המשיחה", לא במובן דתי ומקובל,
אלא ביכולת לחוות חוויה רוחנית בגוף גשמי, לגעת במקום בו חפצים זולגים
תדיר לכדי מושגים. החיים לא רק קורים לי, אני קורית לכל הנקרה בדרכי
ומשנה אותו לבלי היכר. שירה היא נוזל המחטא את הנושאים החשוכים בליבי
ובלב העולם על ידי אור. היא האפשרות לגאולה והפתח דרכו אפשר להדביק
ידית לקיר עד שיהפוך דלת.
המשוררת גפן מרגלית כנעני (ילידת 1999, מתגוררת בקרית גת) פרסמה עד כה את ספר השירים "אני המשיחה" (2025, הוצאת פרדס, עריכה: לי ממן, 91 עמודים). בגב ספרה מצוין כי היא גם "אקטיביסטית חברתית ובעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה. חסידת ברסלב". עורכת הספר, לי ממן, כתבה על שיריה כך: "[אלה] שירים של משוררת-נביאה: המנעד שקולה עובר בו, יש בו תמיד מן הבשורה, מידיעת האוב" ובהמשך תיארה אותה כמשוררת ידעונית, היודעת להכיר בשפת הסוד והסבירה: "כדי לדבר בשפת הסוד יש לדבר ולמעוד, להשתמש במלים ולפקפק בכוחן, למרוד בהיגיון באמצעות אינטואיציה ראשיתית, לאבד הכל ולשוב ולקנות את עולמך. והמלים הן המטבעות". על ספרה זה זכתה גפן מרגלית כנעני בפרס אורי צבי לשירה לשנת תשפ"ו.
