רגע לפני פרוץ הסבב הנוכחי המלחמה עם איראן זה המכונה מבצע "שאגת הארי", תכננתי לפרסם כאן מאמר במסגרת המדור שייקרא "שלונסקאיזמים בשירתה של סיגל אשל". מהם שלונסקאיזמים? המשוררת סיגל אשל היא כידוע נכדתו של המשורר אברהם שלונסקי (1973-1900) ושמתי לב בעת הקריאה בשירתה שהיא מתכתבת עם סבה הן בשירים ממש כמו למשל בשיר "טבעי אחוז אבני שפה", המוקדש לשלונסקי ומופיע בספרה השני, "איפה זה שם" (2019, הוצאת שופרא, עריכה: אילן שיינפלד, עמ' 80-79) והן במה שאני קורא לו כאן "שלונסקאיזמים", כלומר כל מיני חידודי לשון ופלפולי לשון וחריזות משובבות, שהיו אהובים במיוחד על שלונסקי ביצירתו לילדים כגון "עוץ לי גוץ לי" ו"אני וטלי בארץ הלמה" אבל הופיעו גם בשירתו למבוגרים.
הבחינה של הדברים כבר החלה אבל אז פרץ הסבב החדש ולא הספקתי להשלימה. חיפשתי גם בספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב את ספרה הראשון, "דם בודד", שראה אור אי אז בשנת 2001, גם כן בהוצאת שופרא, ולא מצאתיו. במקביל מצאתי בספריה עותק מספרו של המשורר והמתרגם צור ארליך, "הארץ המאובטחת" (2005, הוצאת ברקאי ספרים), וזה עורר אצלי במחשבה את האפשרות ששירתו העיתונאית-פוליטית של ארליך קרובה יותר בצורותיה לזו של שלונסקי מאשר לזו של נתן אלתרמן (1970-1910) למרות שמקובל להשוותה דווקא אליו מבחינת התכנים וגם מבחינת מסגרת הטור או הפורמט שלו כטור שירה שבועי בעיתון. כך או אחרת, הגעתי למסקנה ראשונית, שאותה כמובן יש לבחון יותר לעומק והיא קשורה גם בתשובות שהשיבה אשל לשאלון משוררת החודש, שערכה איתה כאן המשוררת טל פאר, והיא שהשלונסקאיזמים אמנם מופיעים אי פה אי שם בשיריה אך הופעתם יחסית חריגה וסגנון הכתיבה שלה דווקא התרחק, אולי במפגיע מזה של סבה. כאמור, מסקנה ראשונית זו יש לבחון יותר לעומק ולכן זו רק טיוטה של מאמר ולא המאמר עצמו.
הנה דוגמא לשיר מאת סיגל אשל מתוך ספרה החדש, השלישי, "אישה בלי רישיון" (2025, הוצאת עמדה, עורך ראשי: רן יגיל), שמצאתי בו שלונסקאיזמים לרוב. השיר מופיע במקור בכוכבית:
שְׁלוֹשָׁה עַכְבָּרִים סוּמִים
שְׁלוֹשָׁה עַכְבָּרִים סוּמִים
מְכַלִּים בְּקוֹלוֹת כִּרְסוּמִים
רֵיחַ יָשָׁן, בַּד מְשֻׁמָּשׁ, זִכָּרוֹן מְפֹרָט וּפָרוּט.
עַל מַגָּשׁ מְשֻׁבָּשׁ, עִם נֶתֶז שֶׁל דְּבַשׁ
עוֹרְכוֹת נְמָלִים תַּחֲרוּת.
(עמ' 105).
