תְּפִלַּת הַדֶּרְוִישׁ / יוסף אבישלום פון שילוח
אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים,
וְהַשִּׁירָה, עֲנִיָּה וְסוֹעֲרָה,
כְּפוֹשֶׁטֶת יָד מֻשְׁלֶכֶת בָּאַשְׁפַּתּוֹת;
אִם פַּסּוּ אֱמוּנִים,
הַפַּטְרוֹנִים, מוֹקִירֵי הָאָמָּנוּת,
כְּמוֹ אָז בְּחַצְרוֹת הַקֵּיסָרִים וְהַסּוּלְטָנִים –
הֲלֹא לְךָ, אֱלֹהִים,
פִּתְרוֹנִים, אֵל שׁוֹכֵן מְעוֹנִים,
וַאֲנִי בְּשִׁמְךָ אֲדַבֵּר, וְאֵלֶיךָ אֶתְפַּלֵל.
הֱיֵה אַתָּה פַּטְרוֹנִי,
וּבְחַסְדֶּךָ מַלֵּא חֶסְרוֹנִי,
וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזְּךָ, כֶּתֶר יִפְעָתֶךָ אֲסַפֵּר.
אַנְתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא,
אַנְתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא, אַנְתְּ הוּא דְּשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא,
וּמַלְכוּתָא דִּילָךְ הִיא.
הֱיֵה נָא עִמָּדִי
בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ,
תֵּן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ וּמְעָרָה לִישֹׁן.
הוֹ, יָא מַעְשׁוּקִי*,
יָהּ רִבּוֹן עוֹלָם וְעוֹלְמַיָּא,
פַּטְרוֹן הַנְּשָׁמוֹת, אֱלֹהֵי הַנּוֹדְדִים.
* יָא מַעְשׁוּקִי – הו אהובי.
השיר שלפנינו לקוח מתוך ספר שיריו השלישי של המשורר יוסף אבישלום פון שילוח (יליד 1991, מתגורר ביפו, ירושלים ואיטליה לסירוגין), "דֶרוִיש בין שמיים לארץ" (2026, הוצאת שוקן, עריכה: ד"ר מאיה פלאי, עמ' 39-38). השיר מופיע בשער השני מבין ארבעת שערי הספר, "הלילה האפל של הנשמה", "קידוש לבנה", "משוגע איש הרוח" ו"בין שמיים לארץ" (לספר גם אחרית דבר חשובה שכתב אבישלום בשם "המשורר בעל אלף הפנים"). זה שיר מרכזי ומשמעותי בספר,בין השאר גם כי הוא עוזר להבין את המטפורה המרכזית שלו, הדרויש. הביאור המושגי המקובל של הדרויש הוא של איש דת מוסלמי מהזרם הסוּפי המיסטי באיסלאם, שחי חיי סגפנות, פרישוּת ועוני מבחירה. הזרם הסופי צמח בשלהי המאה השמינית ומאמיניו שואפים להתאחד עם האל וגם מאמינים שהנביא מוחמד מוסיף לדבר אליהם באמצעות שליחיו. אלא שהגרסה שמספק לנו יוסף אבישלום פון שילוח היא מעט שונה, מודרנית יותר מן הסתם וגם לא בהכרח רק דתית.
כבר בשיר "תפילת הדרוויש" אנו רואים זאת על פי פתיחתו המפתיעה: הדרויש קובל על כך שהשירה איבדה את פטרוניה, התומכים באמנות, ולכן הוא פונה לאלוהים, השוכן במרומים, כדי שהוא יהיה לפטרונו. מקסים כאן השילוב של הארמית והערבית לקראת סוף השיר, פון שילוח יודע להלחים אותן היטב בתוך העברית שלו, שאפשר לתאר אותה כמליצית, רומנטית ולעתים אף אקדמית. בסוף השיר מהדהדים חיי הסגפנות של הדרוויש הקלאסי וגם החיבה של משוררנו לנדודים.
הבחירה של אבישלום פון שילוח בדמות הדרוויש חשובה גם מבחינה נוספת, אידאולוגית, כפי שדיבר עליה בראיון שפורסם עמו לאחרונה במוסף של עיתון "הארץ": "שירה כאפשרות של גשר", למשל בין היהדות לבין האיסלאם (מוסף הארץ, "המשוטט", איתי משיח, 11.9.2026, עמ' 58). במיוחד בימינו זו בחירה חשובה גם אם רכה משום שהיא מסמנת אפשרויות אחרות להידברות בין בני הדתות השונות והמתקוטטות. היא מזכירה לי גם ספר חדש שראה אור לאחרונה בהוצאת עברית ושעל אודותיו קראתי ושמעתי – את הספר עדיין לא – בשם "לא רק ג'יאהד" מאת הפרופ' רון שחר. דמותו של הדרוויש מוזכרת עוד כמה פעמים במהלך שירי הספר הארוכים ושם הספר לקוח מסיום מחזור ההתגלות, "המסע הלילי" (עמ' 84-76), ככתוב שם: "ירדתי [אל נקבת השילוח] לטבול ולהיטהר, להשיק נפשי אל מקור מים חיים. / נפקחו עיני וארא, והנה העיר הקדושה ירושלים / יורדת מאת האלוהים, מן השמיים, / והיא יפה ומתוקנת ככלה / המקושטת לבעלה. // ולא הייתי אני, ואומר: הנני, הנני. // דרוויש בין שמיים לארץ – – -" (שם, עמ' 84).
ובכל זאת, לצד המשמעויות הדתיות והגשריות של הדרוויש, לדעתי תיאורו המדויק ביותר עד כמה שהדבר אפשרי כדי לתאר איש-רוח שכזה, מופיע דווקא באחרית הדבר, "המשורר בעל אלף הפנים", שם כותב יוסף אבישלום פון שילוח, בין השאר, כך: "לעתים אני אדמו"ר… לעתים אני אציל מהמאה השמונה-עשרה… לעתים עודני בחור ישיבה תמים… ולעתים אני דרוויש נודד, פורע חוק ואיש פרא, חסר זהות ומקום" (עמ' 86) ואידך זיל גמור.
