"כדי להיות משוררת צריך טמטום או תמימות שיגרמו לך להאמין שיש חיץ מושלם בין
עולם השירה למציאות, מה שיאפשר לך להרגיש שמותר לכתוב על הכל."
ראיון עם המשוררת חיה לוי
מראיינת: מכי חכם נאמן
1. היי חיה, אני מכירה את השירים שלך כבר כמה שנים טובות ואף יצא לי לפגוש אותך
בשבוע הספר, עמדנו יחד בדוכן שהקמתי בשם "תנועת המשוררות". התפעלתי
מהנגישות שלך, אפשר לומר בלי "פוזות", של משוררת וותיקה שהוציאה לאור ארבעה
ספרים לצד משוררות שחלקן בתחילת דרכן.
אני חושבת שהשירים שלך הם כמותך, לא "מתחפשים"; ואין עליהם מסכות, השפה שלך
ישירה ולכאורה פשוטה, אך מקיימת בתוכה מורכבות וסוד.
מה סוד השירה שלך? או מהו סודך? האם האבחנה שלי נכונה, יש הלימה בין אישיותך
לסגנון הכתיבה שלך?
היי מכי, נכון, אנחנו מכירות, ואני אוהבת אותך ואת העיניים הטובות שלך. האמת היא שאני
לא מכירה הרבה משוררות עם פוזה, פגשתי מעט משוררות ומשוררים עם פוזה וגם אצלם
זה בדרך כלל קשור גם לעיסוקים אחרים. בימינו להיות משוררת זה עיסוק נטול סטטוס אז
בטח גם די נטול פוזה, לפחות במובן מסוים. חוץ מזה אני מורה בחטיבת הביניים וגם זה
עולם לא כל כך זוהר.
את סוד השירה שלי אני לא יודעת, כי אני מכירה אותה מהצד של הכותבת. לפעמים שירים
שנראים לי לא נגישים בעליל מתגלים כשירים מוצלחים. אני יודעת שאני נשענת הרבה על
הקשבה פנימה כשאני כותבת.
אני חושבת שאני יודעת מה מאפיין את השירה שלי. יש בה כמיהה ליופי ולאהבה אבל גם
התנגדות לשגב. זה עקרון שפיתחתי מאז שהתחלתי לפרסם, אולי גם כי לא ידעתי לכתוב
בצורה נשגבת, אבל גם כי סגידה לאמנות לשם אמנות מזוהה בעיני עם מגמות רעות
בתרבות האנושית.
אני לא בטוחה שיש הלימה בין השירה שלי לבין אישיותי, יכול מאוד להיות שכן. בכל מקרה
האישיות שטיפחתי ברשתות החברתיות בהחלט נמצאת בהלימה עם השירה שלי, מסיבות
מובנות. אלה הצדדים שלי שאני מסכימה להראות לציבור.
2. אשמח שתספרי לקוראים קצת יותר על חיה לוי:
אני ילידת ירושלים, גדלתי בבית וגן, אז – שכונה מעורבת של דתיים וחילונים. גדלתי בבית
אשכנזי מסורתי, עם אבא אתיאיסט שעזב את שכונת מאה שערים בה גדל, והיה פעיל רוב
חייו בתנועת העבודה, ואמא יוצאת שכונת גאולה, שהאמינה באלוהים ועוד יותר בעין הרע,
שהשתייכה לחוג "סולם", והסתופפה בצל ישראל אלדד, יחד עם גאולה כהן ומשפחת ייבין.
בית שקראו בו אצ"ג, ביאליק ועגנון, אהבו והעריצו אפילו כל מה שנגע לתרבות בכלל ובפרט
תרבות יהודית ועברית כתובה. אני הרגשתי שהחיים לא קלים להורים שלי. הפרנסה, מטלות
הבית, הכל היה כבד. ההורים שלי היו, כמו שמישהי פעם אמרה על הדור שלהם בכלל –
"פסיכולוגים גרועים"; ואולי גם סוג של מהגרים לתוך התרבות החילונית, וזה חיזק בי תחושה
של חוסר שייכות לחברת הילדים בה גדלתי.
אבי היה ספרן בספריה הלאומית ואמי מורה. הבית היה עמוס ספרים וגם הרבה ספרים
נכנסו ויצאו ממנו.
בגיל 26 התחתנתי עם זוהר סדן ונולדו לנו שתי בנות נפלאות – אביב ועמית. מיד
כשהתחתנו אמי חלתה ונפטרה וגם ההורים של זוהר חלו ונפטרו והיו לנו עוד צרות.
3. וחיה לוי המשוררת מתי התחלת לכתוב שירה ומה הביא אותך לכתיבה, איך הכל
התחיל?
תמיד רציתי לכתוב ותמיד כתבתי, גם אם גרוע. את השירים הראשונים שפרסמתי כתבתי
כאישה נשואה, אבל לא שמחה.
בשנות הארבעים שלי, בזמן שלמדתי במסלולי שירה ועריכה ב"הליקון", בגיל מבוגר יחסית,
התחלתי לפרסם את השירים שלי בפורטל "סלונה", ומשם, בעזרת ריקי כהן שהגיבה לי
בחמימות ואלי הירש שהסכים לערוך אותי, הגעתי לפרסום ספר השירה הראשון שלי.
כל שאר החיים שלי מתוארים בשירים שלי, כולל אהבתי הגדולה לבן הזוג הנוכחי שלי, ערן
וישנקו, שהוא איש יוצא דופן וגם אמן מגזרות נייר, שיודע לצטט הרבה יותר שירים בעל פה
ממני.
4. מה צריך כדי להיות משוררת?
כדי להיות משוררת צריך טמטום או תמימות שיגרמו לך להאמין שיש חיץ מושלם בין עולם
השירה למציאות, מה שיאפשר לך להרגיש שמותר לכתוב על הכל.
צריך לקרא הרבה וצריך להתאמץ למצוא את הקול שלך.
צריך כסף, לא ברמה של להיות עשירה מופלגת, אבל כן צריך לוותר נגיד על טיסה לחו"ל כדי
לממן הוצאת ספר.
למרות שבמובן מסוים זה מזלי שבמקור לא השתייכתי לשום חבורה ספרותית מובחנת, כדאי
שיהיו לך משוררות ומשוררים שיהיו בני בריתך. זה עוזר גם במובן פוליטי וגם כדי לראות את
השירה של עצמך דרך עיניים אחרות, בלי לוותר על סטנדרטים.
5. מאילו משוררות/ים הושפעת בעבר ומאילו משוררות/ים את מושפעת היום?
לא לפי הסדר, אבן גבירול הוא גאון המשוררים. ביאליק השפיע עלי דווקא בפרוזה שלו,
לשירה של יונה וולך ודליה רביקוביץ'. מאוד התחברתי וגם כתבתי להן מחוות. את יאיר
הורביץ הערצתי, מדן פגיס למדתי להתבונן ממרחק מסוים על דברים. היינריך היינה היה
אהוב ליבי במשך תקופה ארוכה, הייתי כמו גרופית שלו, הייתי מאוהבת בו ממש.
מכולם אולי הכי הושפעתי מהיינה, לא בצורה, אבל משהו בטון. לירי, רומנטי אבל מפוכח בכל
זאת.
על אורי צבי גרינברג כתבתי עבודת מ. א. ועל נורית זרחי אני כותבת עכשיו דוקטורט,
משניהם למדתי במובן מסוים ששירה היא פרויקט שאפתני ללא גבולות, אבל ברור שאת
נורית זרחי אני אוהבת יותר. ממאיה אנג'לו אני חושבת שלמדתי מה זו שירה צלולה.
היום אני קוראת את נורית זרחי ואת ידידי הטוב עמוס נוי וחוץ מהם המון אחרים ואחרות. יש
הרבה שירה מעולה אין מה לדבר. אני מפחדת להזכיר עוד כי זה עלול לסבך אותי אבל אציין
רק עוד את עופר גורדין שהוא משורר יוצא דופן לטעמי בהומור ובעמדה הפוליטית שלו.
מי מכולם ממש משפיע עלי? אני לא כל כך יודעת להגיד.
6. את ארבעת ספריך ערך המשורר, העורך ומבקר הספרות- אלי הירש. אני חושבת שזה
מעניין ומסקרן, בטח את הקוראים, מדוע עשית את הבחירה הזאת? ובעיקר מהם
היתרונות ומהם החסרונות בעינייך לעבוד עם אותו עורך.
פניתי מלכתחילה לאלי משתי סיבות. בגלל השירה המעולה שלו בקובץ "גני תל-אביב
התלויים"; ובגלל הרשימות החכמות שלו בידיעות אחרונות. עלתה בעיני דמות של אדם חכם
מאוד, מבין חריף בשירה וגם רך מספיק כדי ללוות אותי באופן חם ומכיל. העריכה של הספר
הראשון שלי, "אכלתי פרחים" (2014) – הייתה גאונית.
אחרי הספר השני כבר היה ברור מעל לכל ספק שאלי הוא הקורא הכי טוב שלי, וזהו. היתרון
של לעבוד עם אותו עורך הוא שהוא מבין טוב מכולם את הדרך שאני עושה. ואני גם יודעת
מראש איזו איכות של עריכה תהיה. אני יודעת שזה לא כל כך מקובל וגם סקרנית לדעת מה
היה עולה בגורל הקבצים לו מישהו אחר היה עורך אותם, אבל לעניות דעתי הספרים מעידים
שהעורך היה מוצלח מאוד.
7. את כותבת על אהבה. בכל ספריך חוזר הנושא שוב ושוב, בספרך השני "אחת חיה";
(2016) השיר הראשון הפותח נקרא "יום אחד"; ומיד השיר שאחריו "לא כתבתי מספיק
על אהבה". מה זאת אהבה בשבילך, על מה זה יושב אצלך? החיפוש והעיסוק סביב
הנושא הזה, אצלך הוא בטח לא רומנטי, מה הוא כן?
זה נכון, אני עסוקה באהבה. אף פעם לא חשבתי שיש אפשרות אחרת, שאפשר להתקיים
בלי קשרים משמעותיים ועמוקים עם הזולת, או בלי להיות כמהה לקשרים כאלה, אז אני לא
יודעת מה המקור של התפיסה הזאת, מלבד היותי אנושית וגם בת התקופה הזאת.
8. העיסוק באוכל בשירתך: "גם אתה היית אוכל מיונז אילו הרגשת כמוני" (מתוך השיר
"צער אחר"; עמ' 23, "אחת חיה"; "לא קרה שום דבר שסנדויץ' טוב לא יכול לפתור,
מותק" (מתוך "מאושרת ועצובה", עמ' 56) ועוד המון דוגמאות. ברור לי הנושא של
אכילה רגשית, אבל נראה לי שאצלך זה יושב על יותר מזה, תוכלי לשתף אותנו ולהאיר
את עיננו?
ביום שבו שמעתי תזונאית אומרת ש"כל אכילה היא אכילה רגשית", רווח לי. אני לא אוהבת
להתייחס לאכילה כבעיה, וזה מצחיק כי אני שמנה.
המיונז מסמל אותי כי יש בו משהו נלעג והוא חומרי מאוד, אבל גם חסר צורה – כן אני
מכורה למיונז ודווקא למיונז הנחות של תלמה –
במובן מסוים זו הפואטיקה שלי, שמתנגדת לנשגב, דרך הקונקרטי והנלעג. באופן עמוק, זו
גם צורת התענוג שלי וגם צורת החרדה שלי. מה דעתך?
האוכל בכלל, סנדוויץ' או פירות קיץ או כל מאכל אחר, הוא דרך להכניס חומריות וגיוון
לשירה, שזקוקה לשניהם.
9. הרבה פעמים יצא לי לקרוא שירים שלך שאת מפרסמת בדף שלך בפייסבוק, לעיתים את
מפרסמת שירים חדשים שלך שטרם ראו אור בספר או בכתב עת, ההופעה הראשונה
שלהם היא ישירות בפייסבוק, בעיניי דרוש לזה אומץ, או אולי ביטחון עצמי מופרז? אני
סבורה שמשוררים/ות רבים/ות לא יעלו שיר שלא עבר עריכה או לא פורסם קודם לכן, מה
מניע אותך לעשות זאת?
אני מפרסמת ברשת גם שירים שאני חושבת שהם גרועים, או נורא יותר, בינוניים. כן, זה
דורש חוצפה מסוימת, או העמדת פנים, שמה שקורה בפייסבוק לא כזה משנה. הסיבה שאני
מפרסמת אותם היא שהתרגלתי שהפרסום הוא חלק מהכתיבה. במובן הזה אני מאוד בת
התקופה. הייתי מכורה לרשתות חברתיות לפני שכולם התמכרו, ואל תשכחי שבתחילת דרכי
"מחברת השירים" שלי הייתה בלוג.
10. ספרך הרביעי "המצאת האהבה" (2023) מוקדש "לחפים מפשע", מה עומד מאחורי
ההקדשה הזאת? האם זה דיבור בשם? בשמם של מי?
אני לא מדברת בשם החפים מפשע. אני לא חפה מפשע. יש לי משאלה שחפים מפשע לא
יסבלו, וכמובן שיש לי גם משאלה שגם האנשים האחרים לא יעברו עינויים מיותרים. הספר
פורסם זמן קצר אחרי זוועות ה-7.10 ורציתי להביע את הצער על הסבל והמוות המחרידים
שהתחוללו פה, עבור כולם.
11. בעמוד 25 ב"המצאת האהבה", בשיר "תאמינו לי" את כותבת בכנות נועזת: "תאמינו
לי שאני יכולה לכתוב יפה, אני פשוט לא רוצה"; אחרי ארבעה ספרים מצאת לנכון
להסביר? נתקלת בביקורת שהובילה אותך להצהרה הזאת?
לצערי הרב לא נתקלתי בביקורת. אני מאוד רוצה שיכתבו על שירתי. עד עכשיו זה קרה מעט
מאוד, ומה שנכתב נכתב בחיבה. כשיקטלו אותי באופן ממוסד, ברשימות ביקורת, אדע
ששיפרתי את מעמדי בעולם השירה. ההצהרה הזאת, שאני יכולה לכתוב יפה ולא רוצה,
קשורה לפרויקט שלי, של כתיבת שירה "מלוכלכת", לא נשגבת, פרויקט שהזכרתי קודם. כדי
להוכיח שלא שיקרתי, ליוויתי אותה בשורות יפות ככל יכולתי.
12. לסיום אשמח שתבחרי שיר אחד מתוך ארבעת ספריך, כזה שאת אוהבת במיוחד וגם
רוצה שכולם יקראו, ותסבירי לנו מדוע.
אני בוחרת את השיר "תאמינו לי", שהזכרת בשיחה שלנו, מתוך הספר האחרון, "המצאת
האהבה". אני מקווה שאנשים יקראו את כל השירים שלי אבל השיר הזה מייצג גם את האופן
שבו אני כותבת וגם את הסיבה לכתיבה שלי במובן מסוים.
תאמינו לי
תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב יָפֶה
אֲנִי פָּשׁוּט לֹא רוֹצָה
אֶת הַיְּעָרוֹת הַשְּׁחֹרִים שֶׁנִּרְדַּמְתִּי בָּהֶם עֲיֵפָה
אֶת הַנְּהָרוֹת שֶׁנִּלְחַמְתִּי בָּהֶם עַל גִּזַּת הַזָּהָב
אֶת הַצְּבָעִים הַזְּעִירִים הַחֲבוּיִים בַּדֶּשֶׁא הַנִּקְרָאִים יֹפִי
אֶת הַכֹּל קִמַּטְתִּי וְזָרַקְתִּי לַפַּח
רָצִיתִי מְאוֹד לִכְתֹּב עַל דָּבָר אַחֵר
עַל מָה שֶׁרוֹאִים בָּעֵינַיִם, כְּשֶׁמִּסְתַּכְּלִים
לְתוֹךְ הָעֵינַיִם
הָאֵלֶּה
עַל הָרַעַד הֶעָצוּב, הַנּוֹאָשׁ
הַמְּכֹעָר
רָצִיתִי לְהַגִּיד
תְּנוּ לִי אֹכֶל, וְאֶת זֶה
*** בתמונה המצורפת: המשוררת חיה לוי; קרדיט לצילום התמונה: צוות "עושים נפשות".
